ההפטרה של יום הכיפורים היא זעקה רמה נגד העוול: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ, וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (ישעיהו נ"ח א'). בהיותו הסמל המוכר ביותר לימים הנוראים ולפתיחת שערי שמים, השופר כאן הוא לא כלי פולחני אלא דימוי לקריאת האדם לאדם, והוא משמש להטחת ביקורת ותוכחה. ישעיהו דורש מבני האדם לקבל עליהם אחריות ולהפסיק לחפש תשובות אצל אלוהים: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן" (שם ב').
העם מצפה שישועותיו יבואו מביצוע חובותיו הפורמליות, הטקסים הדתיים וההקפדה על ההלכות. אבל ישעיהו מבהיר להם שלא כך הדבר. בתרגיל רטורי חכם הוא מחקה את הטענות שלהם כלפי אלוהים: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" תשובתו אליהם אף היא מענה רטורי חד וחותך, "הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (שם ג'). ביום שבו אתם צמים ומענים את נפשותיכם אתם גם הולכים לגבות חובות ולמצוא חפצכם. ביום שבו אתם מתיימרים לכפר על חטאיכם בפני אלוהים אתם נוגשים את העבדים שלכם ונוהגים בהם באכזריות.
ישעיהו מודיע חד־משמעית לעם שההתנהגות הבעייתית והצבועה הזאת לא תעבור ושמילוי החובות הדתיות הוא לא, במובן העמוק ביותר, מה שאלוהים דורש מהם. הוא תוהה באוזניהם, "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה'?" (שם ה'); ומיד עונה להם בשם האל: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (שם ו'-ז').
צום ותענית הם אמנם מה שנדרש מהעם באופן הפשוט ביותר, הרי זה מה שצוו לעשות בעשרה בתשרי: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג כ"ז-כ"ח). יותר מכך, מי שלא יענה את נפשו ביום הזה צפוי לחול עליו עונש כרת, מהעונשים החמורים בארסנל האלוהי.
אך לא סתם בוחר ישעיהו במלה "אבחרהו" וחוזר עליה פעמיים. האינטואיציה הדתית של בן לעם הנבחר היא שתפילותיו יישמעו וייבחרו על ידי האל. ישעיהו מזהיר שמי שיקפיד רק על החובות הדתיות הפורמליות שבין אדם לאלוהיו ומי שבנשימה אחת יתפלל ויצום אך באותה העת ינצל את רעיו ויעשוק אותם, תפילתו לא "תיבחר" מבין ההמון. אם הם רוצים שזעקתם השמיימה תקבל יחס מיוחד, הם צריכים לבחור אחרת.
ישעיהו תובע מהעם סדר עדיפויות חדש וראייה אחרת של יום הכיפורים. נהוג לצטט את המימרה המשנאית ממסכת יומא הקובעת כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר", ויש להקפיד שהמחילה תגיע מהאדם בו פגעת. אבל נדמה שישעיהו מכוון פה לא רק לאחריות האישית למחילה וכפרה, אלא גם לאחריות לאומית: לא לריצוי החובות החברתיים אלא למושגים היסודיים והעמוקים ביותר של חירות ושל סולידריות. שחרור העבדים, הרצוצים והעשוקים זו לא סוגייה של מחילה או כפרה, אלא תיקון חברתי עמוק ויסודי. "עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת", זו לא בקשה לצדקה או לחמלה אלא תביעה לתיקון העוולות החברתיות הראשוניות ביותר.
אחת המסורות הישראליות שנוצרו בשנים האחרונות היא מה שאפשר לכנות "סליחות חילוניות". בימים שלפני יום הכיפורים רבים מסתובבים ומבקשים מחילה ממי שנפגע מהם. בדרך כלל זו בקשה לא מאוד אישית אלא גורפת, והיא בדרך כלל נאמרת כדי לצאת ידי חובה ולא מתוך רגשות אשם כנים. חוקר הדתות היהודי־אמריקאי אדם זליגמן דיבר על ריטואלים שאין בהם כנוּת (Sincerity), למשל לשאול אדם מוכר ברחוב "מה נשמע" מבלי לצפות לתשובה. זהו ריטואל גרידא ואין בכוחו להניע משהו במציאות. בסליחה הגורפת יש משהו שמזכיר את הביקורת של ישעיהו על הצום שאין בו כנות, את הפנקסנות העתיקה הממירה כל חטא בקורבן המותאם למידתו.
מחילה היא סוג של ניסיון לתיקון חברתי: ריפוי מה שפצוע, איחוי המרקם האנושי ויצירת עתיד שמערכות היחסים בו בריאות יותר בזכות איפסון משקעי העבר ורצון להמשיך קדימה. אך עוולות עמוקות וחטאים חמורים לא יכולים להיות מתוקנים באמצעים ריטואליים כמו הקרבת קורבן או בקשת סליחה גורפת. ישעיהו אומר לעם שאם הם רוצים להתקדם לעתיד טוב יותר, הם צריכים לטפל ביסודות העמוקים ביותר של מה שמקולקל. זה בוודאי יותר קשה מלבקש סליחה בווטסאפ, אבל אף אחד לא הבטיח שיום של עינוי הנפש יהיה קל.
הנביא לא מסתפק באיומים, הוא גם מבטיח שהתיקון החברתי ייענה בגמול אלוהי: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ — כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נ"ח ח'). בהבטחה של ישעיהו מצטיירת תנועה של הליכה קדימה, אך צריך לשים לב למי בראש הטור ומיהו המאסף, לא ההבטחה האלוהית לכפרה, אלא חוש הצדק והתיקון החברתיים. לא בכדי משתמש ישעיהו במונח "אֲרֻכָה" שמשמעו ריפוי. אחרי שנתקן את ענייננו כאן על פני אדמה, אז אלוהים כבר יצטרף לצעידה.
