בלשון בני אדם

קשה לקרוא את פרשת שופטים בלי לחשוב על המציאות הקונקרטית של ישראל בעשור השני של המאה ה-21. הקריאה בטקסט העתיק היא דוגמה מאלפת לעוצמות שבהן התנ״ך עדיין מכה בבטן הרכה של העולם המערבי ושל האדם המערבי, גם אלפי שנים מאז שנכתב. ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ (דברים ט״ז 20-18). המילים העוצמתיות הללו לא דורשות פרשנות, הן כל כך מדויקות ומוקפדות, שמה עוד אפשר להוסיף עליהן? חוזקן נובע כמובן גם מכשרונו של המחבר, אבל גם ממקומן המכונן בתרבות היהודית, וכן מהמפגש הבלתי-נמנע בין הציוויים המוסריים ובין המציאות המנהיגותית והמשפטית שאנו מצויים בה היום.

לא לגמרי ברור מהו ההבדל בין שני חלקי הפסוק ״לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים״? לכאורה זהו כפל העניין במילים שונות. אבל רש״י מפרש: ״לא תטה משפט – כמשמעו״. כלומר, זהו איסור להטות את תוצאות המשפט בצורה לא הוגנת, ואילו את ״לא תכיר פנים״, הוא קורא על פי חז״ל במסכת שבועות: ״אף בשעת הטענות. אזהרה לדיין, שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב, לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חברו מסתתמין טענותיו״. כלומר, הכרת הפנים מתבצעת בזמן ההליך השיפוטי ויכולה להשפיע על מהלך המשפט עצמו, לעומת הטיית המשפט שנעשית בפסק הדין. רש״י מוסיף על כך במקום אחר: ״לא תכירו פנים במשפט: זה הממונה להושיב הדיינין, שלא יאמר: איש פלוני נאה או גיבור – אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי – אושיבנו דיין, והוא אינו בקי בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמינהו כאילו הכיר פנים בדין״. ללמדנו שהכרת פנים נעשית עוד קודם שהחל ההליך השיפוטי, בשלב בחירת השופטים.

רבות דובר לאחרונה על ניגודי אינטרסים של שופטים. השבוע פורסם שח״כ שלמה קרעי מהליכוד דרש לפסול את אחת השופטות המכהנות במשפטו של ראש הממשלה, בטענה שבנה של השופטת עבד בעבר במשרד עורכי דין שאחד מבכיריו הוא עד תביעה במשפט נתניהו. אותו עורך-דין בכיר, לפי ח״כ קרעי, הוא ״מבקר חריף ובוטה של ראש הממשלה״. גם אם טענותיו מפותלות למדי, הרי שבבסיס טענתו עומד עיקרון מוסרי ומשפטי עתיק יומין: ׳הכרת פנים׳, בין אם מבוצעת בכוונה או בתום-לב, היא פגיעה אנושה בהליך המשפטי ההוגן.

אבל ׳הכרת פנים׳ היא לא רק עניין של חברות קרובה או פוליטיקה, אלא גם של זהות. בערכאות השיפוטיות שדנות בענייני נפשות בישראל, אנחנו לא מוצאים שהיושבים על כס השיפוט נבחרים על פי ערכם המקצועי בלבד. במערכת המשפט האזרחי קיים אמנם רוב קטן של נשים, אולם במערכת הדין הרבנית, שיש לה מונופול על דיני האישות של כל מי שהתחתן ברבנות הראשית, עדיין האופציה החוקית היחידה בישראל, עדיין קיימת הדרה מוחלטת של נשים ממעגלי ההכרעה וההשפעה. זו לא רק שאלה של ייצוג, שהרי ברור שבמאה ה-21 אין מקום למערכת משפט שיש בה רק גברים אשכנזיים וחילוניים. אלא שייצוג חלקי הוא בהכרח לעולם לא ייצוג הוגן. המציאות בבתי הדין הרבניים, המוצדקת על ידי אנשי הלכה אורתודוכסיים, היא הפרה בוטה של הזכות למשפט הוגן. תחת מעטה של הקפדה הלכתית מסרה המדינה את חייהן של מיליוני נשים לידיה של מערכת משפט שאינה מדברת בשמן, אינה דואגת לרווחתן ואינה מייצגת אותן. גם אם נניח שיושבים אך ורק אנשים הגונים וטובים במערכת הדין הרבנית, אין סיכוי שהציווי ״לא תכיר פנים״ מסוגל להתקיים כהלכתו במערכת כל כך חד-צדדית. וזה עוד לפני שדיברנו על מערכת המשפט הצבאית, הדנה בגורלם של פלסטינים שבוודאי אין להם ייצוג בספסל השופטים.

הכתוב מחבר בין הכרת פנים ובין לקיחת שוחד. הנימוק לאיסור נטילת שוחד אומר דרשני: ״ כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם״ (ט״ז 19). באופן די מפתיע ההסבר נגד לקיחת שוחד אינו עוסק בקורבן השוחד, באזרח הקטן או במי שנפגע מהטיית הדין. הנימוק עוסק במה שקורה לנוטל השוחד, לזה שביצע את הפשע – השוחד גורם לו לעיוורון ומסלף את דבריו. עיוורון הוא הרי מגבלה ולא פשע. הוא אמנם מגבלה שאפשר לחיות איתה טוב, אבל בכל זאת מגבלה. נוטל השוחד פושע קודם כל כלפי עצמו. הוא פוגע ביכולת שלו למשול ולהנהיג. הוא משית על עצמו מגבלה שפוגעת לא רק באחרים, אלא קודם כל בעצמו ובמטרותיו.

כדי להבין את החיבור הזה צריך אולי לחזור לכמה מילים מיותרות-לכאורה במשפט הפותח את הפרשה: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק״ (פס׳ 18). ניתן היה להבין את הציווי הזה גם אם לא היו נאמרים בו ״בכל שעריך״ ו״לשבטיך״. נדמה לי שבתוספות הללו מצביעה התורה על כך שמשפט-צדק לא יכול להיות מוגבל לחבלי-ארץ, אוכלוסיות או שבטים מסוימים בעם. רדיפת הצדק היא לא עניין מגזרי או מגדרי, ואסור שתהיה מעוותת או חלקית.

פורסם לראשונה בעיתון הארץ