שכר ועונש בתורה הוא עסק די פשוט בדרך כלל. אם תקיימו את מצוות האל תזכו לשפע, אריכות ימים ופריון; אך אם לא תקיימו אותן, אלוהים יפסיק לייחד אתכם משאר העמים ויתיר לעמים אחרים לעשות בכם שפטים. זהו המודל הקלאסי של הברית המקראית, ברית שמחייבת את שני הצדדים. תנאיה ברורים, ולמרות שצד אחד שלה הוא האל הכל־יכול והכל־יודע, היא מזכירה במידה רבה חוזה בין שווים. אבל הנאום בפרשת "כי תבוא" עושה הפעם משהו אחר. הוא לא מאיים בהפרת הברית אלא זורה פחד. לעומת 12 הבטחות חיוביות שניתנות לעם במידה וישמור את המצוות והחוקים עומדים לא פחות מ-96 איומים למי שיפר את הברית ויסור ממצוות האל. אלו פרופורציות של מי שמבקש להטיל אימה ולהזהיר את העם באמצעים הקשים ביותר.
כך למשל, בפרשות קודמות האיום על עבודה זרה מנוסח בצורה קרה, משפטית כמעט, כגמול ישיר על התחייבות שתופר: "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כ"ח כ'). אך בנאום שלפנינו האיומים הם גרפיים הרבה יותר וכוללים ממד ברור של הפחדה: "וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק, וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ, אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו… וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד" (שם כ"ג-כ"ו). האיום הזה עומד בין איומים במגיפות ומחלות מחרידות ובין איום "בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב" (שם כ"ח), וברור שהוא מנסה לצייר תמונה שתרתיע את העם מסטייה מדרך הישר.
האיומים בפרשה מתאפיינים בהיבטים שלא ראינו עד כה בתיאורי השכר והעונש הקלאסיים, למשל בעונשים שמקורם הישיר אינו ברור והם משדרים תחושה של מיסטיקה אפוקליפטית. כך למשל "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ" (שם כ"ט). זהו איום כללי מאוד, שלא מגיב על הפרת איסור ספציפי אלא מאיים בחוסר הצלחה כולל. האיום שאדם יהיה "עָשׁוּק וְגָזוּל", בתוספת מסגרת הזמן האולטימטיבית "כָּל הַיָּמִים" ותנאי ההיחלצות המגביל "וְאֵין מוֹשִׁיעַ", מצטייר לא כעונש אלא כאפוקליפסה שאין לה נקודת סיום.
גם כשמשה מחבר את איומיו למצוות נקודתיות הוא פורט על הממדים האישיים והמפחידים ביותר בחייו של אדם: בהתייחסות לדיני אשה מאורסת שהופיעו בפרשה הקודמת נאמר כאן "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה"; בהתייחס לחובה לחנוך את הבית ואת הכרם מאיימים כאן "בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ"; בהתייחס למצוות הבהמה מבהילה הפרשה "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ"; ואולי האיום הנוגע ללב ביותר, איום הגעגוע: "בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ. פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ… וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (שם ל'-ל"ד).
המיסטיקה של האיומים ניכרת גם באיום שעבודתו של האדם תהיה לחינם. לכל אדם, קל וחומר בשביל אדם בעולם העתיק, פגיעה בפרנסה היא מכה אנושה במוטיבציה לחיות. "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה. כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת. זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" (שם ל"ח-מ'). אבל החומרה של מסכת האיומים מגיעה לשיאה רק בפסוקים המזעזעים המתארים איך מרוב מצוקה ורעב שייווצרו מהמצור של עמי האזור הורים ייאלצו לאכול את ילדיהם ויולדות את תינוקותיהן. זהו איום כל כך קיצוני שברור שכוונתו להטיל אימה על שומעיו ולא רק לתאר סנקציות פרוצדורליות של הפרת צד בחוזה.
החלק הזה בנאום מסתיים במשפט הידוע: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" (שם ע"ו). לכאורה זה חלק מהאיום, עוד אזהרה למשהו שיקרה אם העם לא יקיים את המצוות, אבל באמת זהו שיא הנאום, ואולי ביטוי גם לתוצאה שהמחבר ביקש להדגים באיומיו הקודמים, זריית אימה ופחד ואובדן האמונה אפילו בדבר הממשי והברור מאליו — החיים עצמם.
מה מוביל את משה, המדבר מפי האל, להפחיד בצורה כזו את העם? האם הם חשו שהאיומים הסטנדרטיים על מלחמה, חורבן ואובדן אינם מספיקים עוד שצריך לדרדר אמצעים וליצור אפקט של הפחדה? האמת הפשוטה היא שהפחדה היא טקטיקה שלטונית יעילה מאוד. שפע דוגמאות מההיסטוריה הקרובה והרחוקה מדגימות את האופן שבו זריית אימה מאפשרת לשליטים לעשות כל העולה על רוחם. התעוררות פחדים קמאיים גורמת לכאוס מדינתי מאורגן לפרוח ומאפשרת לשליט לבסס את כוחו.
בהתפרצות הראשונה של מגיפת הקורונה השתמשו בממשלה בשלל הפחדות על קריסת מערכת הבריאות ועל מאות אלפי מתים, והצליחו להביא לציות חסר תקדים של האוכלוסייה ולהצלחת הסגר באופן כמעט מלא. השליטה של משה ושל אלוהים בעם תלויה בשלב הזה בהפחדות קיצוניות, אבל מטרתה היא לא לעורר כאוס אלא דווקא סדר וציות. אך בישראל כמו בכנען הקדומה, ההפחדות מחזיקות רק זמן־מה, וכשהשפעתן מתפוגגת ייתכן שצריך לגשת לאמצעים אחרים, קונסטרוקטיביים יותר, של שלטון.