ההליכה היא זו שמעצבת את דמותו של אברהם. סיפורו נע בין ההליכה הראשונה, זו של "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״ (בראשית י"ב א') להליכה השנייה, זו של "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (כ"ב ב'). שתי ההליכות הן ציווי אלוהי ושתיהן נענות בציות שקט; בראשונה "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט" (י"ב ד'), ובשנייה "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (כ"ב ג').
כשעולה אברהם ממצרים, אחרי שירד לשבור שם שבר, נאמר עליו "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" (י"ג ג'). בעוד שבמקומות אחרים נעשה שימוש בפעלים אחרים, כמו "וַיַּעַל" או "לָבוֹא", הרי שכאן אברהם מפיץ את שמו של אלוהים במסעו ולכן נדמה שהשימוש בשורש הל"ך משרטט את מסעותיו של אברהם כמסעות של שליחוּת אלוהית. גם פרעה אומר לאברהם, שאז עוד קרוי אברם, "הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ" (י"ב י"ט), ואפשר לומר, כאן כמו ביציאת מצרים, שפרעה פועל כמלאך אלוהים המכוון את אברהם לשליחותו. על לוט נאמר "וְגַם־לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת־אַבְרָם הָיָה צֹאן־וּבָקָר וְאֹהָלִים" (י"ג ה'), ורש"י מפרש שנאמנותו לאברהם היא זו שהמטירה עליו את השפע החומרי הזה.
גם כאן ההליכה היא ביטוי לאמונה ונאמנות, הפעם כלפי אברהם ולא מצדו. לאחר שאברהם נפרד מלוט כדי לתור את הארץ אלוהים מורה לו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (י"ג י"ז), ואילו אברהם מצדו מוכיח את אלוהיו על כך שהארץ היא ירושה נפלאה אך ייעודו האמיתי הוא לגדל משפחה. "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" הוא שואל ומקבל מאלוהים הבטחה לבן משלו.
אולם גם כשאברהם כבר בן תשעים ותשע הוא עדיין מרגיש ששליחותו לא הושלמה. אלוהים מבטיח לו שוב, "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (י"ז א'-ב'). הנתינה של אלוהים היא גם התניה, והיא ממסדת את מערכת היחסים שבין צאצאי אברהם לאלוהיהם: נאמנות תיענה בשכר.
הליכתה של רות אחרי נעמי, "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" (רות א' ט'ז), מבטאת את נאמנותה אליה, והליכתם של גיבורי בראשית מוכיחה כי דרכם משורטטת על ידי השליחות האלוהית. כך למשל על חנוך נאמר פעמיים "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" (בראשית ה' כ"ב, כ"ד) ועל נח נאמר "אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו' ט').
בחוברת קטנה שפורסמה ב-1905 בלונדון, תחת השם "הוא אמר לה", מספר יוסף חיים ברנר את סיפורו של צעיר המבקש להצטרף לכוחות המגן היהודיים המתאספים ברחבי רוסיה על מנת להגן מפני הפורעים בפוגרומים. הנער בן ה-17 איבד את אביו בפוגרום ומודיע כעת לאמו הבוכייה שהוא יוצא להילחם להגנת יהודי רוסיה. למרות שהאם אינה מדברת, התנגדותה נמסרת במובלע מבין טיעוניו של הבן. הוא מודיע לה כי ההליכה לדרכו היא מן ההכרח. "אל תניאני מדרכי, אשר אני הולך עליה", אומר הבן, "אל תעצרי בי, אל תרבי מעצורים… אל נא תשׂוֹכּי בידך על המוצא, אל נא תסגרי הדלת מלפני". "כי אין עצה ואין תחבולה: אני צריך ללכת", מודיע הבן. אך "לא מצוה אני מקיים בזה", הוא מבהיר. ברנר מרמז כאן לאברהם, שבשתי ההליכות המרכזיות שלו, לכנען ולעקידה, מילא שליחות אד־הוק ולא מצווה של ממש.
ברנר. עיבוד צילום מתוך סדרת ׳העברים׳.
בספרות ההלכתית הליכותיו של אברהם לא תורגמו למצוות. ברנר מבקש להדגיש את חירותו של גיבורו: "לא חובה אני עושה, אין חובות עלי ואיני משועבד לשום דבר". הוא מציב בכך את גיבורו כמנוגד לאנשי בראשית הנאמנים והמסורים לאלוהים. אם אברהם הוא "אבי האמונה" הרי שגיבורו של ברנר מוכרח ללכת מכיוון שאש בוערת בעצמותיו. על הפסוק "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי" (ירמיהו כ' ט') אומר רש"י, "ועל כורחי אני צריך לילך". ברנר, שמכיר את ירמיהו וגם את רש״י, עונה: "איני יכול לבלתי ללכת. חיי אינם חיים, אם לא אלך. בינתי תסתתר, אם לא אלך. בינתי מסתתרת גם בהגיגי בלבד על אפשרות אי־ההליכה… בינתי מסתתרת לשמע הדבר, כי יש לא מהלכים".
הצעיר של ברנר, בתמימותו הרומנטית, לא מצליח להבין איך יש כאלה שרואים את מה שנעשה בעולם ואינם מתגייסים לשליחות שהוא רואה כצו השעה. הוא לא מוכן לקבל פיתרונות אחרים, "ארור האומר מחבוא!" זועק ברנר בהדהוד לדבריו של ביאליק ב"על השחיטה". אם ביאליק מזהיר בדרכו, "אָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם", מפני מעשים פזיזים שעשויים לדרדר את המצב, הרי שברנר תובע מעשים: "נקם אקח!" מודיע הנער. הוא רואה בעשייה הזאת כמילוי שליחותו ההכרחית בעולם. אניטה שפירא הראתה שמאחורי הפמפלט הברנרי עומדת אידיאולוגיה ציונית שראתה בחוסר התגוננות מום מוסרי ותבעה מהיהודי שיוכיח את אנושיותו על ידי עמידה על גורלו.
אבל לאידיאולוגיה הזאת אצל ברנר יש עומק מקראי עתיק: ההליכה של אברהם במצוותו של אלוהים, ללא שאילת שאלות וללא ויכוח, מתוך בעירה פנימית ולמרות הפחד. וזאת למרות שכשהוא רואה עוול מוסרי, כמו במקרה של השמדת סדום ועמורה, אברהם בוודאי יודע להתווכח. הוא מבין שהוא צריך ללכת כי אש בוערת בו. הוא אינו יכול לבלתי־לכת. דמותו המהלכת של אברהם היא היסוד המזין את הנער בן ה-17 שיוצא להגן על עמו בנגב הרוסי.