על הציווי החברתי של יום הכיפורים לאדם החילוני

 

פורסם לראשונה באתר בינ״ה – התנועה ליהדות חברתית

בימים ובשבועות האחרונים נשמעים קולות של אנשים המלינים על חוסר הנוחות שגורמת להם מחאת הנכים להעלאת קצבאות הנכות. חסימות כבישים המובילות לפקקים, עימותים עם המשטרה וחלוקת דוחות למפגינים שהפרו את הנחיות המשטרה.

ואכן, התמיכה הציבורית שהייתה למחאה בתחילתה מתחילה להישחק עקב חוסר הנוחות שהיא מעוררת באנשים. אחד הטוקבקים באתר החדשות ״דבר ראשון״ גרס: ״המחאה מוצדקת, אך הדרך לא, האזרח הקטן שרק רוצה לחזור הביתה להוציא את הילדים מהגן או בדרך לעבודה לא צריך לסבול וזה מוריד מהלגיטימיות של הדרך בה עושים את המאבק״.

מחאת הנכים בירושלים. צילום: עמוס בן גרשום, לע”מ

טענות כאלה הן מאוד נפוצות, והן מעידות משהו חשוב על פוליטיקה של שינוי חברתי בישראל. אנשים רבים מוכנים ״לתמוך״ בדברים שונים ומגוונים. בהעלאת קצבאות הנכים, בנישואים אזרחיים, בביטול המונופול על הכשרות, בשוויון לקהילת הלהט״ב, בסיום הסכסוך עם הפלסטינים ועוד. אבל השאלה היא לא ״במה אתה מוכן לתמוך״, בסקר טלפוני או בצורה תיאורטית בלבד. השאלה החשובה יותר היא כמה האדם מוכן לעשות עבור מה שהוא תומך בו.

אותו אדם שתומך עקרונית במחאת הנכים מוכן שהיא תתקיים רק במידה והיא לא מפריעה את סדר החיים הרגיל שלו, או במילים אחרות לא משפיעה עליו בשום צורה. זוהי תמיכה ריקה, חסרת משמעות.

נכון הדבר שפקקים זה לא דבר נעים. זה גורם לביטול פגישות, לבזבוז זמן ולזיהום אוויר. אבל אם אדם תומך בכנות במחאה להעלאת קצבאות הנכות, עליו להכיר בעובדה שמחאה זה לא דבר נעים ומנומס. שדמוקרטיה אמיתית אינה מתחילה ונגמרת בקלפי או בכיכר רבין, ושעבור מטרות חשובות לפעמים צריך להתאמץ קצת יותר.

איך כל זה קשור ליום כיפור?

יום כיפור ישראלי הוא דבר משונה. התרבות הישראלית החילונית הפכה את היום החשוב בשנה מחג של צום ועינוי הנפש, לחג שמרכזו הקהילה וההתכנסות הקהילתית. במרחבים העירוניים יוצאים רבבות אנשים בערב הכיפורים לרחובות, מתהלכים ונוסעים באופניים, לעתים מתכנסים בסלון לראות חמישה-שישה סרטים ברצף, ולפעמים יושבים על המרפסת ומשחקים משחק קופסה כזה או אחר.

המרכיב הקהילתי תמיד היה חשוב ביום הכיפורים, החל מימי המקדש בהם התכנס העם למרגלות ההר לראות את הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים בשלום, דרך בתי הכנסת בגולה ובארץ בהם התאספו יהודים ל׳כל נדרי׳, מוסף או נעילה. וגם היום, בתי הכנסת מהווים מרחב קהילתי חשוב גם עבור אלו שבימות השנה לא נוהגים לפקוד אותו.

אבל כל חג קהילתי על מנהגיו וטקסיו, צריך שתהיה מאחוריו משמעות. המשמעות של יום כיפור ישראלי, בעיניי, נושאת בתוכה מסר של סולידריות חברתית. אחד הטקסטים הכי חשובים שמעידים על כך הוא דווקא טקסט תנ״כי, שבמקורו נישא כנבואת זעם לעם ישראל על ששכחו את משמעותו האמיתית של יום הכיפורים:

קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ

כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ;

וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.

וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן;

כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב,

יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.

 

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע

הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.

הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע;

לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.

הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ;

הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ

הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לה׳.

 

הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ

פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע

הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה;

וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:

כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח;

וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ.

 

המסר של הנביא ישעיהו (נ״ח, א׳-ח׳) מחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון מסתתרת אמירה לגבי נחיצותו של חשבון נפש ועשיית תשובה (׳תשובה׳ במובן העמוק והפנימי של המילה, לא במובן של לעבור מחילוניות לדתיות) בכל יום ויום. ״וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן״. במסורת היהודית יום הכיפורים הוא ה-יום, בה״א הידיעה. ואילו כאן ישעיהו אומר: יום יום. כל השנה.

החלק השני של דברי הנביא מתחיל בשאלתם הכמעט אקזיסטנציאליסטית של בני ישראל לאלוהים: מדוע צמנו והסבל עדיין נמשך? מדוע עינינו את נפשנו, והישועה טרם הגיעה? כמו יהודי טוב, ישעיהו עונה להם בשאלה רטורית משלו. האם הצום ועינוי הנפש הוא מרכזו של יום הכיפורים? האם ביקשתי מכם לכופף את ראשיכם כצמח האגמון? האם ביקשתי מכם ללבוש אפר ולצום?

החלק השלישי הוא תשובה נחרצת לשאלתו של ישעיהו לעם: מרכזו של יום הכיפורים הוא המסר החברתי. לשחרר את השלשלאות האוסרות את החפים מפשע (״פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע״), אולי, וזו רק הצעה, אותם חפים מפשע שקיבלו השבוע קנס משטרתי על סך 500 ש״ח כשהפגינו למען קצבה הגדולה מ-2342 ש״ח עלובים בחודש.

לשחרר את העבדים הכלואים (״הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה״). אולי את אלה שיושבים בכלא בדרום הארץ ללא משפט, כי מדינת ישראל מסרבת לדון בבקשות המקלט שלהם או למצוא להם פיתרון קבע נורמלי.

לפעול למען חירותם וכבודם של כל בני האדם באשר הם (״שַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ״). לדאוג לחלש, למוחלש ולעני (״הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת״). ובעיקר – לא להתעלם כשמישהו סביבנו סובל או כשיש סביבנו חוסר צדק משווע (״כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם״).

ואז – ורק אז – תהיה גאולה. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ (רפואתך) מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ. כבוד ה׳ הוא לא משהו שצריך להגן עליו בקנאות דתית או בצומות ממושכים. כבוד ה׳ יגיע רק במידה ונפעל לתיקון החברה שאנחנו חיים בה, במידה ונשחרר את הרצוצים והנדכאים ונביא צדק ושוויון לעניים ולמוחלשים. ״כבוד ה׳ יאספך״, כבודו של אלוהים, אם תרצו, הוא יהיה המאסף של כל התהליך הזה – שעלינו להניעו ולהובילו, והוא יבוא רק מאיתנו.

זהו המסר העמוק והחברתי של יום כיפור, לפי ישעיהו. וזוהי בדיוק הסיבה שיום כיפור קורא לנו לתמוך בקול צלול וברור להצטרף למאבקם של הנכים לחיים בכבוד.

חתימה טובה.

פורסם בקטגוריה מאמרים, פרשת השבוע | עם התגים , , , | להגיב

ירושת הארץ מותנית ברדיפת צדק | פרשת שופטים

פרשת שופטים מלאה בציוויים ואיסורים. היא אחת הפרשות העמוסות בתורה, וכל כולה שיח ערכי, חוקתי ונורמטיבי מהמעניינים ביותר. אחד הציוויים הללו, למשל, הוא הפסוק “וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד” (דברים י״ז, י״ז).

הפרשנות המסורתית מסיקה בדרך כלל קשר ישיר בין ריבוי נשים ובין “הטיית הלב”, קרי הליכה אחר החטאים. אבל אני מבקש עתה להציע קריאה אחרת. קל אולי להציע מסקנה מהותנית שכזו על עולם המחשבה הגברי. אמירה שרדיפת שמלות וצבירה חמדנית של רכוש הן חלק מאותה סכמה מחשבתית פגומה-מלידה של הגבר.

אבל מסקנה מהותנית שכזו היא לא פחות שגויה מאשר ההנחה שנשים מטבען אינן נוטות אל צבירת כוח ורכוש, שנפשן אינה מבקשת מלכתחילה דברים שכאלה, שאין בהן יראת ה׳ או שהן פתייניות ומסיתות לדבר עבירה מלידתן. ולראיה אחת מני רבות, לצערנו אנו רואים שגם אשת ראש הממשלה וגם ראש הממשלה עצמו חשודים עתה בעבירות כלכליות חמורות יותר וחמורות פחות.

הרבה יותר נכון בעיני לומר שהמערך התרבותי שמוצג מבעד לפסוקים, אינו שונה בהרבה מזה שאנו מכירים היום. הרוב המכריע של הגברים מחונכים על הפרדיגמה, הסמויה לעתים, שנשים הן ״רכוש״ שיש להשיג, כמו כל רכוש אחר: אדמה או כסף. את לב האישה יש ״לכבוש״, שלא לדבר על גופה. לגבעות שיש להסתער עליהן בטירונות קוראים בשמות נשיים, והפעולה הרומנטית מעוצבת בלשון בתור ״השגה״ או ״זכייה״. גם נשים מחונכות על ברכי הפרדיגמה הלשונית הזו, ומדברות על גברים בשפה רכושנית. או שמא עדיף יהיה להשתמש בביטוי ׳בַעַלָנוּת׳, שתורגם מספרו של אריך פרום, בעלנות או מימוש עצמי.

בנימין ושרה נתניהו. צילום: חיים צח, לע”מ

אריך פרום טוען שבלכתו במדבר היה עם ישראל משוחרר מתפישה שכזו: ״המדבר הוא הסמל החשוב ביותר לשחרור זה [=מהשעבוד לחומר והרכושנות]. המדבר אינו בית. אין בו ערים. אין בו רכוש. זהו מקומם של נוודים שיש להם מה שהם צריכים לו, ומה שהם צריכים לו אינו אלא צורכי החיים ההכרחיים, לא נכסים […] חיים במדבר כהכנה לחיי חרות״.

אולם עתה, בנרטיב של ספר דברים המרכז את הפולחן, פנה עם ישראל למחשבה הבעלנית, הרכושנית, החמדנית. ומחשבה זו אינה תקפה עוד רק אודות חבלי ארץ או רכוש חומרי. התפישה הבעלנית היא תפישה בּוֹלְעָנִית. כל דבר וכל אחד ואחת ניתנים לרכישה, לצבירה, לריבוי.

במובן הזה הציווי ״לא ירבה לו נשים״ מנסה לכוון אחרת. הוא מבקש מהמלך, כדמות מופת מנהיגותית, לצמצם את החמדנות והרכושנות. הציווי ״כסף וזהב לא ירבה לו מאוד״ משלים את התמונה: כשם שאין להתמכר לצבירה חסרת המעצורים של הרכוש והכסף, כך אין להתמכר לכיבוש ולהשתלטות על נשות העם. בתקופה בה לנשים אין די כוח פוליטי על מנת להתנגד לכזו בַעַלָנוּת שתלטנית, דורש המספר המקראי מהגברים לעצור את עצמם במסע המוטרף אל הריבוי.

א.ד. גורדון חיבר בפילוסופיה שלו בין השְׁתַלְּטָנוּת הגברית על רכוש וכסף ובין שוביניזם והחפצה של נשים. האדם המתורבת מנסה להפיג את מכאובי נפשו, שנקרעה ממקומה הראוי בתוך הטבע, באמצעות השתלטות דורסנית על הטבע עצמו ועל הזולת. אולם רק שיבה אל הטבע עשויה לרפא את התחלואים שנוצרו עקב ההתרחקות ממנו. ״בעצם הרעיון של השתלטות על הטבע מסותרים כבר שרשי ממשלת האדם באדם״. בכך מהווה גורדון את אחד הפילוסופים היהודיים הפמיניסטיים והאקולוגיים הראשונים. לטענתו, ההשתלטות האלימה על הטבע ועל האדם היא מעגל קסמים אכזרי שנועד לפצות על חוסר גדול בנפש האדם, ומניבה מתוכה עוד ועוד מצוקה.

ירושת הארץ מותנית ברדיפת צדק. הקמת מאחז ליד עמונה, 1979. צילום: משה מילנר, לע”מ

גם גורדון, כמו בפרשה בה אנו עוסקים, מכיר בכך שהחיים אינם יכולים להיות שלמים כאשר האדם משלים את החסר לו באמצעות השתלטות על האחר: ״אם כל עניין החיים, כל טעמם, יופיים וגבורתם, כלולים בזה שהאדם חש עצמו שליט היוצר בשלטונו, כי אז מן הנמנע הוא שלא תיוולד בתוכו מחשבה, שלא יקום בו רצון, לחוש עצמו שליט על בני אדם, להיות שליט על גבי שליט, יוצר עליון, אדון ליוצרים״. ובמקום אחר ובמילים אחרות הוא מוסיף ״אין קניין בקרקע אלא בעבודה. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים… לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה״.

בכך אנו חוזרים אולי לציווי המכונן של פרשת שופטים:  ״צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף – לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ״ (דברים ט״ז כ׳). סדר הדברים ברור: החיים עצמם, וכן ירושת הארץ – שניהם תלויים ברדיפת הצדק. הבעלות על הארץ מותנית בכך שיושביה ירדפו צדק. רדיפת הצדק הזו היא גם הצמצום של היצר הצובר והחמדני, כלפי רכוש חומרי וכלפי נשים. וגם, לטענת גורדון – כלפי אדמות הארץ. יצר הרכושנות והרצון לצבור עוד ועוד יכולים להתבטא גם בצבירה חסרת מעצורים של סמכות בידיהם של מוקדי כוח דתיים או פוליטיים.

צבירה שכזו, לדוגמה בידיה של הרבנות הראשית, מדירה מתוכה את הציבור הנשי ואת קולו מהמרחב הציבורי. או, לחלופין: אחרי ככלות הכל, ועם כל הכבוד ליוזמה עסקית ולהצלחה, צבירה חסרת מעצורים של הון בידיהם של מעטים – מדירה ממוקדי ההשפעה את אלה שלא ניתנה להם האפשרות להצלחה כלכלית דומה. כאשר מעטים כל כך משפיעים על רבים כל כך בכוח הכסף, וכאשר בעל המאה הוא בעל הדעה, האם זה לא מציב בסימן שאלה את יסודות המשטר הדמוקרטי?

פורסם לראשונה באתר בינ"ה – התנועה ליהדות חברתית

פורסם בקטגוריה ספר דברים, פרשת השבוע, שופטים | עם התגים , , , , , , | להגיב

צריך לקרות נס כדי שיהיה פה יותר טוב? | פרשת חוקת

מדוע בני אדם זקוקים לניסים? והאם אנחנו מחכים לנס, או פועלים לשיפור מצבנו בכוחות עצמנו? האם בכלל יש סתירה בין השניים?

בפרשת חוקת מופיעים כמה וכמה ניסים, שמבצע משה בהוראתו ובהנחייתו של אלוהים. הראשון מביניהם הוא המפורסם מכולם. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה על שהוציא אותם ממצרים לטובת נדודים במדבר הצחיח, הוא מכה בסלע וממנו בוקעים מי שתייה שמרגיעים את טענות העם.

״וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה׳. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה׳, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת … וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם״ (במדבר כ׳ 3-5, 11).

בפעם השניה שמתלונן העם בפני משה, אלוהים כבר פחות סבלן לטענותיהם. ״וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״, הם שוטחים בפני מנהיגם (שם, כ״א, 5). בתגובה שולח עליהם את ״הנחשים השורפים״, והם עושים שמות בעם, ״וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל״ (שם, 6).

שליחת הנחשים השורפים הוא נס כשלעצמו, שהרי נס הוא בהגדרתו חריגה מחוקי הטבע ומיכולותיו הסדירות, וגם קללה היא סוג של נס. אבל אלוהים ממהר לחוס על העם וממציא למשה נס נוסף, מעין נוגדן לקללה הראשונית: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ – וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי״ (שם, 8-9).

נס, כפי שאמרנו, הוא חריגה מחוקי הטבע. הוא משהו שלא סביר שיקרה במערכת ההסתברויות הרגילה, ולכן הוא מוגדר ״נס״ מיד כשהוא מתרחש. בשפה היומיומית שלנו, נס יכול להיות גם משהו שסיכוייו לצלוח קטנים במיוחד, כמו החלמה ממחלה קשה ונדירה, או זכייה בפרס שווה בהגרלה המונית.

המטריאליסטים, המדענים והציניקנים יאמרו שאין דבר כזה ניסים. הם לא מחדשים בכך, שכן היה זה ברוך שפינוזה כבר ב-1670, שהיה הראשון לטעון שניסים אינם מן האפשר, ושלכל ״נס״ לכאורה יש הסבר מדעי. ״ולפיכך״, כך כותב שפינוזה במאמרו ׳על הניסים׳, ״מכנה המון העם את המעשים שאינם רגילים של הטבע בשם ניסים או מעשי אלוהים. והם מתעלמים מן הסיבות הטבעיות של הדברים… אין לך דבר שסכלות ההמון לא תבוא ותיטול לעצמה, משום שאין לה כל מושג נכון על אלוהים ועל הטבע״.

אז למה בכל זאת רבים מאיתנו מאמינים בניסים?

התשובה הפשוטה היא שאנשים מאמינים בניסים כדי להאמין במשהו גדול מהם ומיכולותיהם. או אולי, כדי להאמין שיש דברים שהם בכל זאת מן האפשר, למרות שהם נדמים לנו כבלתי אפשריים. ואולי ישנם דברים אפשריים למרות שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותם.

המסורת היהודית החילונית מתנגדת לצורת מחשבה שכזו. המסר שלה אלינו: אין שום דבר שהוא גדול מן האדם ומיכולותיו. או במילותיו של ביאליק: ״מלמעלה עד למטה, רק אני, אני ואתה״.

בניגוד למה שעשוי להשתמע, זהו לא מסר מקטין ומשפיל עבור האדם, אלא להיפך. זהו מסר שאומר לנו שאל לנו להמתין ולחכות לנס, אלא לפעול בעצמנו. לא כי הנס לא יגיע – אלא כי אנחנו מספיק חכמים, חזקים, ומסוגלים, גברים ונשים גם יחד, להניע את גלגלי ההיסטוריה בעצמנו. ״כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו – רוח עז״, כתב טשרניחובסקי בשירו המפורסם ׳אני מאמין׳. זהו בדיוק הנרטיב היהודי החילוני – נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו – בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

ואמנם, לפעמים אנחנו רוצים להאמין בניסים. המציאות לפעמים כל כך קשה ומקובעת, שנדמה לנו שאנחנו זקוקים ליד אלוהית עוצמתית שתנענע את אמות הסיפין. לפעמים צריך איזשהו נס כדי להאמין בשינוי. כדי להאמין שבקיץ הקרוב לא תהיה מלחמה, ואם לא בקיץ הקרוב אז בזה שאחריו. לפעמים נדמה שצריך לקרות פה נס כדי שהפערים החברתיים יוכלו להצטמצם. על אחת כמה וכמה צריך נס בשביל שנאמין שמדינת ישראל יכולה להתקיים גם במצב של שלום, ולא רק במצב תמידי של מלחמה.

אבל המסורת החילונית שלנו, מספרת לנו סיפור אחר. עלינו לקום – ולעשות. זהו אותו מסר שהיא להקמתה של מדינת ישראל ולשלילת ״שלוש השבועות״ שמנעו מיהודים חרדים ברחבי אירופה לעלות לארץ ישראל. וזהו אותו מסר של שלילת הנס, שעשוי להביא לתיקון פעיל של החברה הישראלית.

גם בפרשה שלנו בני ישראל לא רק מחכים לנס, אלא נוקטים יוזמה. הם שולחים שליחים למלך אדום ולסיחן מלך האמורי, על מנת לשכנע אותם להעניק להם מעבר בטוח. הם מבטיחים לא לאכול מהכרמים ולא לשתות מהבארות, אלא רק לעבור בארצם של אותם עמים זרים. משסירבו להם המלכים הללו, עשו מעשה ופעלו בעצמם – ולא חיכו לנס האלוהי.

למעשה, הפרשה שלנו מציגה את המתח המצוי עמוק בתוך התרבות היהודית: האם לחכות לנס, או לפעול בעצמנו. נשאלת השאלה – באיזה צד של המחלוקת הזו נרצה להיות? זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. לי לפחות נדמה, שהיהדות הציונית נותנת תשובה ברורה לשאלה זו. אפשר להאמין בניסים – אבל אסור לחכות שהם יעשו בשבילנו את העבודה.

פורסם לראשונה במאקו יהדות ב-29.6.17

פורסם בקטגוריה חוקת, ספר במדבר, פרשת השבוע | עם התגים , , , , , | להגיב