החטא הגדול ביותר הוא דווקא ההימנעות ממעשה. תשאלו את ההומואים בצ׳צ׳ניה.

עבודת המקדש איננה. היום נותר לנו לנסות ולהציל את האנושות בדרכים אחרות. לעבוד את ה׳, אם נרצה לקרוא לזה כך, בדרכים אחרות. על מנת להציל את כבודה של האנושות ואת כבודה של האלוהות עלינו לא להקריב קורבנות, אלא בדיוק להיפך: לנסות ולהציל כמה שיותר קורבנות. עלינו להיחלץ לעזרתם של המדוכאים והנרצחים בכל מקום בהם יהיו. תפקידה המוסרי של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא בדיוק זה.

בפרשת ׳שמיני׳ מתים שני בני אהרון הכהן אחרי שהם מקריבים ״אש זרה״ במשכן. ״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳, אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה׳״.

מותם של בני אהרון, אביהוא ונדב, הוא נצחונה של הבירוקרטיה על המהות. כשאלוהים המקראי בוחר לגרום למותם של השניים הוא מעדיף לומר בעת הזו: עבודת המקדש צריכה לעשות בהתלהבות ובאהבה, אבל קודם כל על פי הפרוטוקול המסודר. בני אהרון מתים באש כיוון שהקריבו למקדש ״אש זרה אשר לא ציווה ה׳״.

פרשנים התלבטו רבות מהי אותה ״אש זרה״, אבל ברור שהחטא של בני אהרון היה בהתנהלותם הטכנית מול מזבח ה׳, ועל כך נענשו. במותם אלוהים כאילו אומר לנו שעבודת המזבח צריכה להיעשות במדויק ו״על פי הספר״, ללא שינוי כלל, קטן או גדול.

החטא של בני אהרון לא היה מהותי, הוא היה פרוצדורלי. הם לא כפרו בעבודת המקדש, לא הייתה להם כוונה רעה והם לא ניסו ככל הנראה לחבל במזבח. שלל הפרשנויות והמדרשים מייחסים לבני אהרון כוונה טובה ומיטיבה – לעבוד במסירות ובהתלהבות את עבודת הקורבנות. רצון כן ואמיתי לעשות מעשה נכון. חלק מהפרשנויות אפילו מייחסות להם ״התלהבות יתרה״, כלומר האש הזרה שהרגה אותם היא נכונות-יתר לעבוד את עבודת האל, גם כשאין בכך צורך.

בימינו אין מזבח, אין עבודת קורבנות – ותפקידם של הכהנים הוא סמלי ולא מעשי כבימיו של אהרון ובניו. למי שמעוניין בעבודת ה׳ יש היום פרקטיקות אחרות שמחליפות את מקומה של עבודת הקורבנות. מי שאינו מעוניין בקיום מצוות כפשוטן פונה לרוחה של התורה ומנסה לפרש אותה ולחלץ ממנה את המשמעויות החברתיות והאישיות הרלוונטיות אליו או אליה.

מי שמעוניין לקיים את מחויבותו של העם היהודי לא יכול להתעלם ממה שמתרחש בסוריה ובצ׳צ׳ניה. בסוריה, אין צורך לספר, נטבחים עשרות ומאות אלפי בני אדם על ידי המשטר, בסיועה של רוסיה ובדרכים מזוויעות. בצ׳צ׳ניה, השבוע התבשרנו, מוקמים מחנות ריכוז אליהם מובלים הומוסקסואלים מרחבי המדינה, מעונים ועוברים ״טיפולי המרה״ למיניהם, וישנן עדויות ממשיות גם על רציחתם.

מי שחושש להתערב במקרים אלה, בממשלת ישראל ובממשלות המערב בכלל, חושש מהרס היחסים עם רוסיה, מכניסה למבצעים צבאיים שיגרמו לאבידות בנפש וברכוש, חושש מהתערבות לא רצויה בממשלות זרות וכיוצא בשיקולים כאלה ואחרים.

מחנה ריכוז בצ׳צ׳ניה, בו על פי הדיווחים מוחזקים עשרות, אם לא מאות, הומוסקסואלים

מחנה ריכוז בצ׳צ׳ניה, בו על פי הדיווחים מוחזקים עשרות, אם לא מאות, הומוסקסואלים

אותם החוששים מפחדים מההשלכות של העלאת הרגש המוסרי על פני החשיבה הפרקטית. ״אנחנו רוצים לעזור״, הם אומרים, ״והמעשים שנעשים שם באמת איומים ונוראים״, הם מצדיקים – ״אבל….״, ופה מתחילה רשימה של טענות פרקטיות ופרוצדורליות, רשימה שנדמה שאין לה סוף.

מי שמתעלם ממה שקורה בסוריה ובצ׳צ׳ניה, כמו גם במקומות אחרים בעולם בהם מתבצעים רציחות המוניות והפרה שיטתית של זכויות אדם, עובר על הציווי הברור ״לא תעמוד על דם רעך״.

syrian_refugees

רק השבוע התפאר ראש הממשלה שלנו על מיקומו של צה״ל במקום ה-8 ברשימת הצבאות החזקים ביותר בעולם. בממשלה מדברים כל היום על חוזקה ועוצמתה של מדינת ישראל ושר החינוך מדבר על ״אומת הסטארטאפ״ שלמוחותיה הנפלאים אין שני בעולם.

אבל כשמגיעים למצב שבו צריך להכריע הכרעה מוסרית – עוצמתה של מדינת ישראל נותרת נעלמה. אפילו מקליטת 100 פליטים ילדים מהמלחמה בסוריה הממשלה מנסה להתחמק. האם חוסנה של מדינת ישראל כל כך שברירי, שאין היא יכולה להתמודד עם קליטתם של מאה ילדים מוכי מלחמה?

מי שחושש לפעול, מפחד להישרף באש הזרה של ההתנהלות הפרוצדורלית. ״אין זה מתפקידנו״, הם אומרים כאילו מפחדים להישרף באש המזבח. חטאם גדול מחטאם של בני אהרון – כי בני אהרון לפחות ניסו לעשות את הדבר הנכון. הם טעו ונכוו קשות, אבל לפחות הם התקרבו וניסו.

פורסם בקטגוריה ספר ויקרא, פרשת השבוע, שמיני | עם התגים , , , , | להגיב

הנר עוד דולק, בואו נתקן כבר | פרשת צו

פורסם לראשונה במאקו

בסיפורו הידוע של ר׳ ישראל מסלנט, עובר הרב ליד ביתו של סנדלר עני וזקן ושואל אותו מדוע הוא ממשיך לעבוד אל תוך הלילה, גם לאחר שירד החושך. הסנדלר עונה לו בחיוך ובתום לב : ״כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן״. האש בסיפור היא הסמל למאמץ שלנו שלא לחדול ממלאכת התיקון והיא גם זו שמאפשרת לנו “לעבוד לאורו של הנר”. אותו סנדלר עונה את המשפט האלמותי הזה כדי לסמן לנו שגם אם נדמה שהחושך ירד, מותר לנו עדיין לתקן את הדורש תיקון.

מחוזות הייאוש: ברלין וקנדה

בזמן האחרון נשמעים אצלנו השכם וערב קולות שמבכים את אובדנה של הדמוקרטיה הישראלית, של התקשורת החופשית, של פתרון שתי המדינות או של מדינת הרווחה. מהצד השני של המפה הפוליטית נשמעים קולות שמספידים את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לאור פינוי עמונה או לנוכח ההבטחות לארצות הברית להגבלת הבניה בהתנחלויות. בעולם האורתודוכסי אנחנו שומעים קולות על כך שאי אפשר למנוע הטרדות מיניות בצה”ל, אז עדיף פשוט להפריד גברים ונשים ולא לאפשר שירות שווה לכולן. ובתחום הכלכלי לרבים אבד החלום על חברה שיש בה צדק חברתי אז הם מטפחים את המגזר השלישי כאלטרנטיבה למה שהממשלה לא רוצה לעשות.

קולות רבים, חשובים ובטוחים בעצמם פונים למחוזות הייאוש ומכריזים על קבורתם של האידיאלים אותם עמלו להגשים. אנשים חכמים ומוכשרים מכל הקשת של המפה הפוליטית מתייאשים מהעקרונות שהנחו אותם כל חייהם, בגלל שהקשיים בדרך נראים בלתי אפשריים. הרבה מאיתנו מפסיקים לבוא להפגנות, מפסיקים לשתף פוסטים פוליטיים, מפסיקים להיות פעילים במפלגה ואחדים אפילו עוזבים את הארץ למקום שלכאורה יותר קל לחיות בו, כמו ברלין או קנדה.

כמו אש על מזבח הייאוש

בפרשת השבוע שלנו, פרשת צו, נכתב ״אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה״. נשאלת השאלה, האם מדובר על ״תִכְבֶּה״, כגרסת התנ״ך המנוקד, ואז למילה ניתנת משמעות פסיבית – האש פשוט לעולם לא תִכְבֶּה, ויהי מה. במשמעות זו מדובר על נבואה נצחית שכזו, או הצהרה נחרצת שהאש לעולם לא תִכְבֶּה. אבל ההיסטוריה הרי מספרת לנו שהאש במזבח דווקא כן כבתה – ואפילו יותר מפעם אחת. אם כך, איך יכול משה או המחבר המקראי לנבא משהו כל כך רחוק מהמציאות?. האפשרות השנייה היא שלא מדובר על תִכְבֶּה אלא על תְּכֻבֶּה, במשמעות האקטיבית של המילה – להיות תמיד על משמר האש הקדושה של המזבח, שלא תְּכֻבֶּה ולא יאונה לה רע. רש״י מבין את הפסוק כך: ״המכבה אש על המזבח עובר על שני לָאוים״. כלומר, על שתי מצוות ״לא תעשה״.

הפרשנות של רש״י, שהעניין שלו בקיום מצוות הוא מובן, מעבירה את הפסוק הסתום הזה לפן האישי. אם מישהו מכבה את האש, הוא עובר על איסורי ״לא תעשה״. אבל הפרשנות החילונית, שהרבה פעמים היא גם הפרשנות הלאומית והקולקטיבית – יכולה ללכת לכיוון אחר : אחריותה של החברה היא לשמור על כך שהאש במזבח לא תכבה. זו פרשנות שמציבה את האדם במקום שבו הוא חייב להיות עירני, אבל גם במצב שהוא חלק ממעשה קולקטיבי של שמירה על האש הקדושה. הוא צריך לשמור יום יום על אש המזבח שלא תכובה, והמאמץ האישי שלו הוא חלק ממאמץ גדול יותר, קבוצתי או לאומי.

הפרשנות החילונית – אחריות לאומית

אני קורא ל״פרשנות חילונית״ אשר שמה את אחריותו של האדם במרכז ולאו דווקא את הנס האלוהי. היא משתמשת באש המזבח במובן אלגורי: ״אש התמיד״ היא מה שהאדם עושה ממנה: מטרה ארצית או רוחנית, דתית או מדינית, לאומית או חברתית.

הייאוש מובן לחלוטין. החושך יורד ונדמה לנו שאי אפשר עוד להמשיך לעבוד. אבל הרבה פעמים נדמה שאנחנו משתמשים בחושך דווקא כדי להתחמק מעבודה וכמו במשרד, אנחנו מודיעים לעצמנו או לממונים עלינו שהנה נגמר היום והגיע הזמן לנוח וללכת לעשות לביתנו.

מדרשו של ר׳ ישראל מסלנט, לעומת רש״י, לא מצווה עלינו להתעורר ולהמשיך לעבוד, אלא נוקט גישה חינוכית – הוא מעורר בנו השראה. אם אותו סנדלר עני יכול להמשיך לתקן נעליים לאורו של הנר, גם אנחנו יכולים למצוא את מקור האור בחיים שלנו ולהמשיך לתקן את שדורש תיקון. במובן הזה עלינו להגשים את הציווי שמגולם בספר ויקרא: אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכובה. גם אם נדמה לנו שלא וגם כשגובר הייאוש – עדיין אפשר להיאבק על המקום הזה

פורסם בקטגוריה ספר ויקרא, צו | עם התגים , , , , | להגיב

למה לא כל יום פורים | פרשת תצוה

יצא לי לבקר לא מזמן באחד מרובעי ההייטק והמסחר של תל אביב בשעת צהריים מוקדמת, השעה שבה יוצאים אנשי ונשות הבנקים, הסטארטפים והבורסה לארוחת צהריים באחד מהמקומות שמכבדים תן-ביס לאורך הרחוב. כמו ב״מתקפת הזומבים״, יורדים מאות גברים ונשים מקומות המשרדים, מחוייטים ומטופחים ברמה כזו או אחרת, ותרים אחרי הפסקה משגרת המשרד ואחרי צלחת סלט או פאד תאי.

למרות שהיו לבושים באלגנטיות, שמתי לב שכולם לבושים פחות או יותר אותו הדבר. אותם צבעים אפורים, כחולים, שחורים. לרוב, צבעים כהים – אם כי בקיץ בטח היה אפשר למצוא גם צבעים קצת יותר שמחים – ועדיין, מאופקים.

למחרת בבוקר חזרתי לבית הספר בו אני מלמד וניסיתי להסתכל אילו צבעים בחרו התלמידים לחולצת בית הספר שלהם. באופן לא כל כך מפתיע, אולי, הרוב המכריע של החולצות היה לבן, שחור, אפור או כחול. גם הסווטשרטים לא הפגינו צבעוניות מיוחדת, ורק כמה קרעים אסורים במכנסיים הפגינו מרדנות מסוימת.

אפור, כחול ומרדנות מאופקת. צילום אילוסטרציה.

אפור, כחול ומרדנות מאופקת. צילום אילוסטרציה.

שבוע לאחר מכן מגיע החג הידוע, שהפך מזמן מחג בן יומיים לנשף בן שבוע ימים. יום ראשון – תחפושות של חיות. יום שני – יום אוהדים. יום שלישי – יום צבעים וגאווה.רביעי – פיג׳מות, וכו׳ וכו׳ עד אותו היום החגיגי שבו כולם מתחפשים כאוות נפשם בחגיגה צבעונית ומשמחת.

אם כך, למה פורים נראה כל כך שונה מהיום-יום שלנו? נסתכל בפרשת השבוע וננסה לענות על זה.

 

כך מצווה אלוהים על משה, בספר שמות פרק ח״כ:

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת.

וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה;

וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ – לְכַהֲנוֹ לִי.

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ:

חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט;

וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.

וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן,

וְאֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.

וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:

זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.

שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר.

וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:

זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי–וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.

הדבר הראשון שמעניין לשים לב אליו, הוא הדיוק והפירוט בהוראות לביגוד הכוהן הגדול ובניו, פרחי הכהונה. כמו בהוראות לבניית המשכן ובית המקדש, כך גם בעיצוב הבגדים למשכן – כולם צריכים לכבד את המעמד שלשמם נוצרו. במובן מסוים אפשר להבין, אם ככה, למה גם אנחנו מתאימים את הביגוד למאורע או קונים בגדים לפני חתונות וראיונות עבודה. ביגוד משדר כוונה, הוא מעצב את האופן שבו האחר תופס אותנו.

הדבר השני המעניין הוא האופן שבו מכונים מעצבי האופנה של הכהן הגדול: ״כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה״. התיאור הזה דומה מאוד לתיאור של בצלאל בן אורי, שעיצב את כלי הקודש למשכן, ועל שמו נקרא בית הספר הידוע לעיצוב ולאמנות. כך נאמר רק שני פרקים מאוחר יותר: ״רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה״.

מי שעוסק באמנות מתמלא ברוח אלוהים, וליבו מלא חוכמה. החוכמה האמנותית אינה חוכמה שכלית, אלא ״חוכמת לב״, דהיינו חוכמה שבאה מאינטואיציה אסתטית חזקה, אותה יש להשלים עם עבודה קשה והשכלה, מן הסתם.

אבל הדבר הבולט ביותר הוא העובדה שבגדי הכהן אינם בגדים סולידיים, מה שהיינו מכנים היו ביגוד ״מכובד״. הם צבעוניים, מלאים בעיטורים ואבנים טובות. אם מישהו היה מתלבש כך ברחוב סתם ככה, גם לפני 3,000 שנה, סביר להניח שהיו מסתכלים עליו כעל מי ש״התחפש״.

רק בפורים אנחנו מרשים לעצמנו. למה? צילום מעמוד האינסטגרם שלי.

רק בפורים אנחנו מרשים לעצמנו. למה? צילום מעמוד האינסטגרם שלי.

בגדי הכהן הם מיוחדים כמו שפורים הוא יום מיוחד. אנחנו לא מתחפשים, הרי, כל יום בשנה – אלא רק בפורים. אם היינו מתחפשים כל יום, פורים היה מאבד מהייחוד, מהקסם ומהכיף שלו מהר מאוד. ביום יום, לעומת זאת, החברה שלנו מקדשת איפוק, לבוש בצבעים סולידיים, אפילו אפורים. למה?

השאלה הזו בעצם מצביעה על נטייה חברתית יותר רחבה: אנחנו חוששים מייחודיות. החברה הישראלית לא מטפחת ייחודיות, צבעוניות וביטוי עצמי חופשי. היא מכניסה אותנו לתכתיבים ברורים של לבוש, התנהגות ודיבור – וכל דבר שחורג מהתבניות הללו מוגדר כ׳חריג׳, ׳אקצנטרי׳ או ׳פרובוקטיבי׳.

בגדי הכהונה מדגימים את העיקרון שעומד בבסיסו של פורים: לאדם אחד מותר להתלבש בבוטות וצבעוניות, כי לשאר אסור. ביום אחד בשנה מותר לנו להתחפש ולהיות צבעוניים – כי בשאר השנה אסור לנו. אנחנו חיים בחברה שלא מטפחת חד-פעמיות, אלא פס-ייצור. וה״חריגים המקובלים״ הללו, הן הכהן הגדול והן פורים, תוחמים את גבולות המותר והאסור ומשאירים אותנו, בכוונה תחילה, בגבולות ה״מסודר״, ה״מהוגן״ וה״מאופק״.

אם כך, אני מציע שנלמד מהכהן הגדול ומפורים בדיוק את ההיפך: ״לקבל את השונה״ זו לא סיסמה של משרד החינוך, אלא זה אתגר אמיתי. לקדש את הייחוד ואת השונות, ולא את הקונפורמיזם האפרפר-כחלחל המוכר.

פורים שמח!

פורסם בקטגוריה ספר שמות, פרשת השבוע, תצוה | עם התגים , , | להגיב