אגדה שחוקה בעולם הישיבות מספרת על בחור-ישיבה שהיה רגיש ללקטוז. הלך למרכול וקנה לעצמו חלב סויה, כתב עליו בטוש עבה ״לא לשתות – חשש גזל״ והניח במקרר המשותף. כעבור שעה ביקש נפשו להכין קפה, ולתדהמתו ראה שכד הסויה נותר ריק. הלך לרב ושאל בעצתו, וזה הציע לו לכתוב על החלב ״לא לשתות – חשש חלב נוכרי״. עשה זאת הבחור וראה שאף אחד לא שותה מהבקבוק. שאל את הרב איך זה יתכן, הרב הרים את ראשו, הפטיר באנחה ״יהדות זה עניין של סדר עדיפויות״ ושב לתלמודו.
בעולם היהודי ההלכתי, יש קרדיט מיוחד למי שמקפיד על ׳קלה כחמורה׳ ואינו מוותר לעצמו בקיום המצוות, בין אם מדובר במצווה מן התורה או מדרבנן. ההבחנה המיוחדת הזו בין ׳קלה כחמורה׳ נובעת מאמת פשוטה לגבי עולם המצוות: בשמירה על האיסורים הדתיים ישנה היררכיה – הם לא כולם בעלי אותו משקל וחשיבות, והמעבר על אחד מהאיסורים הקלים אינו שקול למעבר על איסור שנחשב חמור. בספרות חז״ל ההיררכיה הזו באה לידי ביטוי בדיונים על סוגי ענישה שונים, כאשר אפילו אופן ההריגה המסוים של מי שחייב עונש מוות מבטא מנעד רחב של יחס לחשיבות המצוות.
בפרשת ׳כי תצא׳ יש יותר מצוות מבכל פרשה אחרת בתורה. המשותף לרוב המצוות הוא העיסוק במרקם החברתי, במשפחה ובחובה לדאוג לזר ולחלש. לעומת המגמה השלטת בפרשות הקודמות, אין בפרקים אלו התייחסות לעבודת הקורבנות או ליחס לאלוהים. בפרשה יש מצוות דרמטיות, שאפשר לכתוב עליהן מניפסטים ארוכים. כאלה שעוסקות ביחס לנשים, לאונס, למלחמה ולסקילה של ילדים. ובכל זאת נדמה שדווקא המצוות ה׳קטנות׳, אלה שאינן דרמטיות או מכעיסות במיוחד, הן המעניינות ביותר.
כך למשל מצוות השבת אבידה, המוזכרת כאן לראשונה: ״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ״ (דברים כ״ב 1), או החובה לעזור לבהמתו של חברך במקרה שהיא נפלה בדרך: ״לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״ (פס׳ 4). בשני המקרים מדובר על סעד גם לבהמה וגם לחבר. אם הבהמה תישאר אבודה, לא יהיה מי שיאכיל וישקה אותה. אם היא תיפול ולא תקבל טיפול רפואי, היא תמות. ומן הצד השני – החבר בעל הבהמה יפסיד כסף רב. האינטרס האנושי קשור כאן בקשר ישיר לשלומו של בעל החיים. מגמה של צער בעלי חיים ניכרת גם במצוות ׳שילוח הקן׳ המפורסמת, המופיעה בפסוקים הבאים.
היחס לבעלי חיים בא לידי ביטוי בעוד שתי מצוות סתומות ולא מנומקות. האחת היא זו שהפכה למטבע לשון, ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״ (כ״ה 4) ונדמה שהיא מעין מצווה סוציאלית, כמו שמשאירים ליתום ולאלמנה את עוללות הכרם ואת פאת השדה, כך צריך לאפשר לשור לצרוך מן התבואה שהוא מעבד. גם פה יש שיקול מוסרי ושיקול תועלתני, כי אם השור יהיה רעב הוא לא יעבוד כמו שצריך, וצפוי אולי לכעוס ולהסב נזק לסביבתו ולתבואה. המצווה השניה גם היא מזכירה שוורים, ואף היא סתומה למדי ואינה מוסברת: ״לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו״ (כ״ב 10).
בניסיון להבין למה אסור להצמיד שור וחמור יחד למחרשה, נראה שהפרשנים חלוקים בשתי מגמות עיקריות. הפרשנות הראשונה משייכת את המצווה לסוגת צער בעלי חיים, כמצוות אחרות בפרק. כך למשל כותב אבן-עזרא, ״והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור״. חוסר האיזון בין השניים עלול לפגוע בחמור. גם חזקוני הולך בדרך זו אך מנמק אותה אחרת: ״שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל, והחמור אינו מעלה גרה. נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים״.
אולם חזקוני מעלה גם אפשרות נוספת: ״דבר אחר, לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כיסא הכבוד, והחמור בהמה בזויה, אין הזיווג נאה״. כך גם רש״י מפרש שהאיסור קשור בהולכת שני זוגות של יצורים שאינם מאותו המין: ״לא תחרוש בשור ובחמור. הוא הדין לכל שני מינים שבעולם, והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא״. הרמב״ן מחבר בין המצווה הזו ובין שתי מצוות אחרות בפרשה: איסור שעטנז (לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, כ״ב 11) ואיסור על גבר ללבוש בגדי אישה ועל אישה ללבוש כלי גבר (לֹא־יִהְיֶה כְלִי־גֶבֶר עַל־אִשָּׁה וְלֹא־יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כ״ב 5). מבחינתו, האיסור לחרוש בשור ובחמור יחד נובע מהרצון לשמור על טהרה ועל הפרדה, ולא לערבב מין בשאינו מינו. אפשר לחבר לכך גם את ההרחקה מהמחנה של מי שנקרה לו קרי-לילה, מי שאינו מצוי בטהרה מינית צריך לצאת אל מחוץ למחנה – ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״ (כ״ג 15). המגמה הזו מנמקת את ההפרדה בסיבות של טהרה, קדושה ויצירת הפרדות ברורות.
שתי המגמות הפרשניות מכוונות לשני אופני מחשבה על הקיום היהודי. יכולות להיות שתי סיבות לא לשתות מחלב הסויה שבמקרר: חשש גזל או חשש חלב נוכרי. באותו האופן יש כמה סיבות אפשריות לבחירותינו הערכיות. במקרה הזה צריך לשאול, האם מה שמוליך אותנו הוא החמלה, הצדק והדאגה לכל יצור חי באשר הוא – או שמה שמוליך אותנו הוא קנאות להפרדה, עליונות וטהרה. שני הנימוקים מצויים בטקסט – הבחירה ביניהם היא בחירה פרשנית וערכית גם יחד.