במחשבה היהודית המודרנית מפרידים בדרך כלל בין קידוש השם לקידוש החיים. מי שמת על קידוש השם מצויר כאדם דתי, קנאי למצוות, ובדרך כלל זוכה גם לתיוגים כפנאטי או פונדמנטליסט. שורה ארוכה של מקדשי השם זכו וזוכים לביקורת חילונית חריפה. המייצג הבולט של המודל הזה הוא כמובן רבי עקיבא, שתמך במרד בר כוכבא ההרסני ונרצח על־ידי הרומאים באקט הרואי של קידוש השם. האגדה במסכת ברכות מספרת שהוא נתפס ונרצח כיוון שהקהיל קהילות ברבים ולימד תורה למרות האיסור. באופן מפורסם קידש רבי עקיבא בשעת מותו את השם וקרא בקול קריאת שמע. בכך נהפך למרטיר היהודי האולטימטיבי, מי שהחיים עצמם הפכו אצלו למשניים בחשיבותם אל מול החובה ללמוד תורה ולקדש את אלוהים.
ההנגדה בין קידוש השם לקידוש החיים מניחה שבשביל לברך את האל באופן הרדיקלי ביותר צריך למות למענו. זהו הקורבן האולטימטיבי על ההכרה בייחודו ואחדותו של האלוהים בעולם של כופרים. במובן מסוים זה גם ביטוי להשלמת מעשה עקידת יצחק, שרק בחסדו של האל נמנעה השלמתו. אברהם היה מוכן לשים קץ לחיי בנו כדי להביע אמונה באלוהים האחד, ומי שמת על קידוש השם משלים במובן מסוים את הקורבן שנחסך מאברהם.
ההנגדה בין השניים מופיעה למשל אצל הרב יצחק ניסנבוים, שכותב ימים לפני מותו בגטו ורשה כי "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבינו את הנשמה והיהודי הקריב גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו — לשמור חייו". הרב ניסנבוים מכיר בחשיבות של קידוש השם, אך מציב אותה בבירור מול אקט של קידוש החיים ומבקש לבחור הפעם בחיים.
״זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות״. הרב יצחק ניסנבוים.
אולם נדמה שהדיכוטומיה שנוצרה במהלך השנים בין קידוש השם לקידוש החיים אינה לגמרי הכרחית. בפרשת "ניצבים" מצוירת דווקא הקבלה חיובית בין השניים. הציווי המפורסם לבחור בטוב יוצר שורה של תקבולות טקסטואליות שנראות לנו אולי מוכרות ומובנות מאליהן, אך הן מציירות תמונה תיאולוגית מורכבת: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ל' ט"ו-ט"ז).
ברור שבולט כאן קידוש החיים: החיים הם הטוב והמוות הוא הרע. זו לא תובנה מורכבת במיוחד, שכן היא נשענת על יצר ההישרדות היסודי של האדם, שרואה בחיים ובאריכות־חיים דבר חיובי בסך הכל, אולי בגלל חוסר הידיעה מהו בדיוק טיבו של המוות ומה צפוי לנו אחריו, אם בכלל. החשוב פה לענייננו הוא הקשר של סיבה ותוצאה שנוצר בין שמירת מצוות האל ובין החיים עצמם.
בהמשך משביע משה את העם, "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה — וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (שם י"ט). הפסוק הזה הוא אולי היסוד המפורסם ביותר של החינוך ההומניסטי היהודי במאה ה-21. בכל זרמי היהדות משתמשים בו כדי להבליט את יסוד הבחירה שיש ביהדות, בניגוד לעמדות דטרמיניסטיות ופטליסטיות בנות התקופה.
אבל החשוב פה הוא שהבחירה בחיים היא בחירה באלוהים. אין בפסוקים הפרדה בין השניים, אין הבחנה בין קידוש החיים לקידוש האלוהים. אלה שני אלמנטים שלא רק משלימים אחד את השני, אלא אפשר אף לומר שיש ביניהם זהות.
השבועה ממשיכה, "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (שם כ'). מה המשמעות של "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ"? הרב שטיינזלץ בפירושו לתורה כותב שהכוונה היא שאלוהים הוא המעניק חיים ואריכות ימים. אבל אפשר לקרוא את זה גם אחרת: אלוהים הוא־הוא חיי האדם עצמם. הוא לא מעניק החיים אלא הוא החיים. זהו לא אלוהים טרנסצנדנטי הנמצא מעל העולם ומעניק לו מטובו, וזהו גם לא אלוהים של שפינוזה הנמצא בטבע ואינו מתערב בו. יותר מכל זהו אלוהים החסידי, המופנם, זה שקיים בלבו של אדם, שצלמו באדם הוא שהופך אותו מבעל־חיים לבן־אדם.
״זכויות האדם אינם אינטרסים של החברה המוגנים בחוק, אלא אינטרסים מקודשים של אלוהים״. הרב אברהם יהושע השל.
במובן הזה, השמירה על כבודו של אלוהים נובעת משמירה על כבוד האדם, ושמירה על זכויות אדם משמעה קידוש השם. כך כותב פעיל זכויות האדם הרב אברהם יהושע השל, שהחידוש הגדול של היהדות לא היה רעיון הצדק האלוהי אלא "הרעיון שהצדק הוא מחויבות לאלוהים, דרכו ולא רק תביעתו. כי אי־צדק אינו רק דבר־מה שאלוהים מגנהו כאשר הוא נעשה על ידי אחרים, אלא שזהו ניגודו המוחלט של אלוהים. כי זכויות האדם אינם אינטרסים של החברה המוגנים בחוק, אלא אינטרסים מקודשים של אלוהים".
פרשות "ניצבים־וילך" עוסקות באופן ההתייצבות של האדם אל מול הנשגב, האינסופי, הבלתי ידוע — מול היסוד המסתורי שבחיים. נדמה אפוא שהמקרא אומר לנו בבירור, "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" (שם י"א-י"ב) — ההתייצבות מול הנשגב היא לא עסק לנביאים או מקובלים, אלא לכל אדם שמבין שהתייצבות שכזו מצריכה עמדה מוסרית ומחויבות מוסרית. קידוש החיים אינו מנוגד לקידוש השם אלא זהה לו, ומי שרוצה להתייצב באופן הנכון ביותר מול אלוהיו צריך לתקן את העולם ולבחור בטוב.