גל ראשון של מגיפה בא והלך לו, גל שני הגיע וגם הוא ידעך. אולי יהיה גל שלישי וגל רביעי, ואולי ניאלץ להיכנס ולצאת מסגרים ובידודים עוד זמן ארוך. היו בחירות ועוד פעם בחירות ופעם שלישית, וכנראה תהיינה שוב בחירות בעתיד הלא־רחוק. העתיד האופטימי והבהיר הוא לא משהו שאנחנו יודעים בדיוק מתי הוא יקרה. אין לנו מושג באיזה תשרי אנחנו "עתידים להיגאל", כמאמר המדרש.
מערכת הזמן האנושית, ובפרט מערכת הזמן היהודית, בנויות על ציר מעגלי ועל ציר ליניארי. הדברים מתקדמים אך חוזרים על עצמם. זה מקנה ביטחון, רוגע וידיעה מסוימת שהעולם לא יתמוטט תחת רגלינו מצד אחד, ומצד שני שהוא מסוגל להשתנות. השינוי הזה הוא חלק בלתי נפרד מההבנה שלנו שהחיים מסוגלים להשתפר, וזה נותן לנו תקווה ומוטיבציה לחיות. תפישת הזמן הזאת, על המועדים השונים שנקבעו בה לאורך השנים, היא סממן לא רק של תרבות ושל צורך לקיים מערכת דתית, אלא גם צורך אנושי יסודי למדי.
אחד המאמצים הגדולים של חז"ל היה לכונן לוח שנה קבוע, שלחודשים בו יש שמות ולימים בו יש מספור ידוע וסדור. זהו מפעל תרבותי שהמוטיבציה אליו אמנם היתה מאבק כוחות על עיבור חודשי השנה מול כיתות שונות בתקופת בית שני, אבל המורשת שהמפעל הזה הותיר אחריו היא שפה משותפת שאנחנו משתמשים בה עד היום לתיאור היום־יום שלנו. כמו השפה עצמה והמיתוסים המכוננים של התרבות, גם לוח השנה הוא בסך הכל שפה משותפת שציביליזציה משתמשת בה כדי לכונן את עצמה ולהסדיר את אורחות החיים.
לכן גם יש קשר הדוק בין המיתוס ובין לוח השנה. כך למשל, במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי מופיעה רשימה של אירועים מיתיים וחיבורם לתאריכים בלוח השנה. שם מסופר שבראש השנה פסקה עבודתם של בני ישראל במצרים והחל תהליך הגאולה, ששיאו בחודש ניסן (דהיינו יציאת מצרים, הגאולה הארצית) וסופו בראש השנה עתידי כלשהו, שבו תתקיים הגאולה הקוסמית העתידה לבוא, שכן "בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל". המודל המעגלי תשרי־ניסן־תשרי, המשלב זמן ארצי וזמן אפוקליפטי, מדגים את האופן שבו לוח הזמנים היהודי מחבר בין יציבות וסדר מצד אחד לבין תודעת תקווה ועתיד מצד שני.
עוד מסופר במדרש שבראש השנה "נפקדו" שרה, רחל וחנה, שלוש העקרות המקראיות המבוגרות וחשוכות הילדים. החיבור בין הריונן של השלוש ובין לידתה של שנה חדשה הוא חיבור קלאסי שרואה את הזמן השנתי כמטונימי לחיי האדם. לכן אנחנו מדברים על "עיבוּר החודש", "מולד הירח" וכיוצא באלה. המעגליות האולטימטיבית היא זו של חייו ומותו של האדם, ולכן גם הזמן נתפש במושגים של לידה ומוות. כשרבי שמואל הנגיד כותב "מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם, גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם", הוא יודע שאב, אלול ותשרי עתידים להיוולד מחדש בעוד שנה, ובכל זאת זהו מוות שיש בו עצבות, כבכל מוות צפוי וידוע מראש.
אולי בעקבות המדרש על פקידתה של חנה בראש השנה, ההפטרה שנקראת ביום הראשון של ראש השנה היא עלילותיה מספר שמואל א'. במובן מסוים זהו סיפור לא רק על חסד או נס אלוהיים, אלא על עשיית צדק. חנה היא אחת משתי נשותיו של אלקנה, אך רק לאשתו השנייה פנינה יש ילדים. אם ראש השנה הוא היום שבו נידונים בני ובנות ישראל על מעשיהם, הרי שבסיפור שלנו יש מקום לבירור של מאזן הצדק האלוהי. הצדק־לכאורה שמנסה לעשות אלקנה כשהוא נותן לחנה "מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת־חַנָּה אָהֵב וה' סָגַר רַחְמָהּ" (שמ"א א' ה') לא מספיק לה, ואף גורם לה להתעצב יותר כי הוא מזכיר לה את נקודת המוצא הלא־שוויונית שלה. על הדרך הוא מעורר את חמתה של פנינה, שמזכירה לה שמכיוון שאין לה בנים היא לעולם לא תהיה במעמד שווה לה.
Jan Victors, Hannah, Mother of Samuel, Praying in the Temple (1643), Oil on canvas, Dordrechts Museum.
העצב של חנה מתואר כעצב מעגלי: "וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה', כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל" (שם ז'). אלקנה בחוסר רגישות טיפוסי תוהה בפניה, "לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ? הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (שם ח'). אבל חנה לא טורחת לענות לו, כי ניסיון ההשוואה המלאכותי שלו הוא יותר מעליב ממספק. היא פונה ישירות לאלוהים, מתפללת אליו ובוכה בפניו.
עלי הכהן, שחושב אותה בתחילה לשיכורה כי התפללה בלי קול, שומע את תחינתה ומבטיח לה שאלוהים יקיים את אשר ביקשה ממנו. אלקנה לא הצליח לעורר בחנה תקווה כי לא הבין את מצוקתה, ואילו עלי מבין את מצוקתה ולכן הוא מצליח להפיח בה תקווה ולהסיר ממנה את עצבונה, "וּפָנֶיהָ לֹא־הָיוּ־לָהּ עוֹד" (שם י"ח).
לצד הזמן המעגלי המגולם בעצבונה של חנה מתאר המקרא את ישועתה דווקא בתפישת זמן ליניארית: "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל" (שם כ'). "לתקופות הימים" הוא לא פרק זמן מוגדר וידוע, ונדמה שזה בכוונה. העתיד האופטימי והבהיר הוא לא משהו שאנחנו יודעים בדיוק מתי הוא יקרה. אין לנו מושג באיזה תשרי אנחנו "עתידים להיגאל", כמאמר המדרש. אנחנו יודעים שעלינו לחיות בזמן מעגלי שיש בו לידה ומוות, יצירה וחורבן, אהבה ואכזבה.
גל ראשון של מגיפה בא והלך לו, גל שני הגיע וגם הוא ידעך. אולי יהיה גל שלישי וגל רביעי, ואולי ניאלץ להיכנס ולצאת מסגרים ובידודים עוד זמן ארוך. היו בחירות ועוד פעם בחירות ופעם שלישית, וכנראה תהיינה שוב בחירות בעתיד הלא־רחוק. אך סיפורה של חנה, המסופר דווקא בראש השנה, מזכיר לנו שהזמן המעגלי הוא לא הזמן היחיד — בעתיד יהיה טוב יותר. אולי בשנה הבאה.