על ריטואלים שאין בהם כּנוּת | יום הכיפורים תשפ״א

העם מצפה שישועותיו יבואו מביצוע חובותיו הפורמליות, הטקסים הדתיים וההקפדה על ההלכות. אבל ישעיהו מבהיר להם שלא כך הדבר. בתרגיל רטורי חכם הוא מחקה את הטענות שלהם כלפי אלוהים: "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" תשובתו אליהם אף היא מענה רטורי חד וחותך, "הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (שם ג'). ביום שבו אתם צמים ומענים את נפשותיכם אתם גם הולכים לגבות חובות ולמצוא חפצכם. ביום שבו אתם מתיימרים לכפר על חטאיכם בפני אלוהים אתם נוגשים את העבדים שלכם ונוהגים בהם באכזריות.

ישעיהו מודיע חד־משמעית לעם שההתנהגות הבעייתית והצבועה הזאת לא תעבור ושמילוי החובות הדתיות הוא לא, במובן העמוק ביותר, מה שאלוהים דורש מהם. הוא תוהה באוזניהם, "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה'?" (שם ה'); ומיד עונה להם בשם האל: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (שם ו'-ז').

צום ותענית הם אמנם מה שנדרש מהעם באופן הפשוט ביותר, הרי זה מה שצוו לעשות בעשרה בתשרי: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג כ"ז-כ"ח). יותר מכך, מי שלא יענה את נפשו ביום הזה צפוי לחול עליו עונש כרת, מהעונשים החמורים בארסנל האלוהי.

אך לא סתם בוחר ישעיהו במלה "אבחרהו" וחוזר עליה פעמיים. האינטואיציה הדתית של בן לעם הנבחר היא שתפילותיו יישמעו וייבחרו על ידי האל. ישעיהו מזהיר שמי שיקפיד רק על החובות הדתיות הפורמליות שבין אדם לאלוהיו ומי שבנשימה אחת יתפלל ויצום אך באותה העת ינצל את רעיו ויעשוק אותם, תפילתו לא "תיבחר" מבין ההמון. אם הם רוצים שזעקתם השמיימה תקבל יחס מיוחד, הם צריכים לבחור אחרת.

ישעיהו תובע מהעם סדר עדיפויות חדש וראייה אחרת של יום הכיפורים. נהוג לצטט את המימרה המשנאית ממסכת יומא הקובעת כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר", ויש להקפיד שהמחילה תגיע מהאדם בו פגעת. אבל נדמה שישעיהו מכוון פה לא רק לאחריות האישית למחילה וכפרה, אלא גם לאחריות לאומית: לא לריצוי החובות החברתיים אלא למושגים היסודיים והעמוקים ביותר של חירות ושל סולידריות. שחרור העבדים, הרצוצים והעשוקים זו לא סוגייה של מחילה או כפרה, אלא תיקון חברתי עמוק ויסודי. "עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת", זו לא בקשה לצדקה או לחמלה אלא תביעה לתיקון העוולות החברתיות הראשוניות ביותר.