כשמבינה נשיאת ארצות הברית סלינה מאייר שתקופת נשיאותה הקצרה עומדת להיגמר היא ממהרת לשחד את המנהיגות הסינית ובתמורה לשחרר את טיבט. היא מנסה לעשות את מה שכל נשיא לפניה עשה — להותיר מורשת. הנשיאה בסדרה Veep של HBO סובלת מקדנציה קצרת־ימים וממחסור בהישגים, ולכן היא דוחפת בזריזות לקורותיה הישג סמלי רב־רושם.
משה רבנו השפיע על העם שלו הרבה יותר מדמותה המבדחת שמגלמת ג'וליה לואי דרייפוס, אבל גם הוא רוצה לוודא שהוא מותיר אחריו מורשת לדורות. ספר דברים הוא במידה רבה המורשת הזאת, ושירת "האזינו" היא האפילוג הלירי שלו, זה שאחריו תגיע רק ברכה קצרה ומותו על ההר.
משה מחפש יציבות. הוא מסתכל אחורה על חייו ורואה מאבק, שבירת לוחות, נדודים במדבר. הוא מסתכל קדימה על הארץ המובטחת ויודע שלא יזכה לראותה. העבר לא מספק לו נחמה והעתיד לא מספק לו תקווה. לכן הוא פונה לציר האנכי ומבקש בו משען: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי" (דברים ל"ב א'). הטבע הוא הדבר היחיד שיציב בחייו של אדם זקן שנוטה למות, ובוודאי בחייו של מנהיג שתקופת שלטונו עומדת לפני סיום והוא לא יודע מה יהיה ביום שאחריו.
ביסודות הטבע יש יציבות כי הם לא משתנים אלא באופן ידוע ומדוד. משה יודע שהוא רק בן אדם ושהעם המאזין לשירתו גם הוא מורכב מנפשות סוערות שמשתנות באופן לא צפוי. כך למשל במדרש ספרי דברים משתמש אלוהים ביציבותו של הטבע כדי לשכנע את העם להיות צייתן: "אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלו בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מידתם? האין גלגל חמה עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו? הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מידתה? שמא זרעתם ולא צמחה? שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים?" השמים והארץ לא משנים את התנהגותם, אומר אלוהים לעם, למרות שהם יודעים שלא יקבלו שכר או עונש. ואילו אתם, שמובטח לכם שכר על התנהגות טובה ועונש על רעה, משנים את מידותיכם כל יום.
ובכל זאת שירת האזינו היא כעין נבואת נחמה. משה מבטיח לעם שלמרות הפכפכותו האנושית כל כך, למרות שעתיד לבגוד באלוהיו ולהפר את בריתו, למרות שבעת נחת ושובע "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט… וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (שם ט"ו), למרות שאלוהים יכעס עליו "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (שם י"ט) ולמרות שיאיים לפרוש מן הברית, "וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (שם כ') — למרות כל זאת אלוהים לא ינטוש את עמו, ואחריתו תהיה של הגנה וביטחון מפני העמים, "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (שם ל"ו).
שירת נחמה כזאת מתאימה מאוד לימים הנוראים שבהם נקראת הפרשה ובה זקוק העם לתקווה שביום הדין ייחתם לטוב. שירת האזינו לא חוסכת מהעם ביקורת קשה ואיום מפני אתגרים שבדרך, אבל היא מסתיימת בטון עדין של תקווה וחמלה, "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (שם מ"ג). משה יודע שמנהיגות שיודעת לתת תקווה ודרך, היא כזו שמותירה מורשת אמיתית לדורות.
אבל הפרשה לא מסתיימת בשירתו של משה אלא דווקא בטרגדיה הגדולה שלו, הציווי שלא להיכנס אל הארץ ולמות על הר נבו: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (שם נ"ב). אלוהים מגביר את עוצמת הטרגדיה כשהוא מבקש ממשה לא להתעלם מהארץ הניצבת לפניו אלא להסתכל בה ישירות: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה" (שם מ"ט). המבט הישיר על הארץ הוא תכלית העצב של משה, כי הארץ היא לא רק כברת אדמה אלא מפעל החיים של משה, משימת חייו שנהפכת עתה לצוואתו.
פרוש כפים, ראה מנגד. רחל המשוררת
יש משהו מאוד אנושי בדמותו של משה הזקן היושב על ההר וצופה על משאת חייו הלא־ממומשת. אבל מה שמשה מרגיש זו אינה אכזבה בדיוק. התודעה שבה נמצא משה היא ההבנה שמשימת חייו כן תגיע להשלמתה, היא פשוט תושלם בלעדיו. זו תודעה שמנהיגים, מחנכים ואקטיביסטים רבים הזדהו אתה. מרטין לותר קינג למשל, בנאומו האחרון והנבואי, מדמה עצמו כמשה הניצב על הר נבו וצופה על הארץ המובטחת: "אלוהים", אומר קינג, "איפשר לי לעלות לפסגת ההר. והסתכלתי מעבר, וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אגיע לשם אתכם, אבל אני רוצה שתדעו הערב, שאנחנו נגיע לארץ המובטחת".
לעומתו מורידה רחל המשוררת את תודעת נבו מפסגת האקטיביזם והמנהיגות וכותבת ש"בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ". התודעה שמשימת חיינו לא תושלם בימינו אבל אכן תושלם יום אחד היא חוויה אנושית יסודית, כותבת רחל. "זֶה מוּל זֶה — הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם, שֶׁל נַחַל אֶחָד. צוּר הַגְּזֵרָה: רְחוֹקִים לָעַד". כשמשתמשת רחל במלה "צור", החוזרת תשע פעמים בשירת האזינו, היא מגחכת על הביטחון של משה באלוהים ואומרת דבר חתרני: הביטחון היחיד שיש לה הוא בגזירה העצובה והוודאית של ההיפרדות. לכל אדם יש הנבו שלו, כותבת רחל, "אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה". המלים הללו חקוקות על קברה ומזכירות לנו שלא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו רשאים להיבטל ממנה.