הסוכה היא לא עוד מבנה ארעי, אלא אמצעי להנחלת הזיכרון ההיסטורי: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג מ"ב-מ"ג). היא נועדה להזכיר לעם ישראל את נדודיהם במדבר ואת הגנת אלוהים מפגעי הטבע. קורת גג היא הסמל האולטימטיבי לביטחון והגנה, וזה בדיוק מה שאלוהים רוצה להזכיר לעם בישיבתו בסוכה.
חג הסוכות הוא חג של מקום. הסוכה הארעית מול הביקור בבית המקדש הקבוע. ה"מקום" היהודי הוא אתר גיאוגרפי ספציפי ומוכר: ארץ ישראל, בית המקדש, ציון הרשב"י וגם מקומות כמו קבר הרבי נחמן באומן ובית 770 של חב"ד בברוקלין. לעומת ה"מקום" היהודי אפשר גם לדבר על ה"מרחב" היהודי. ההיווצרות של המרחב היהודי היא אד־הוק, על ידי פעולה או פרפורמנס יהודיים. זהו באופן פשוט "המרחב שבו מתרחשים דברים יהודיים". אם השאלה המנחה את קביעת ה"מקום" היהודי היא "איפה", הרי שהשאלות המנחות את יצירת ה"מרחב" היהודי הן "מה" ו"כיצד".
במחקר שפורסם השנה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד עוסקים החוקרים הישראלים יובל גובני ונחשון פרז במרחבים שקבוצות דתיות שונות עושות בהם שימוש משותף, בין אם על ידי חלוקת המרחב הפיסי (כמו במערת המכפלה), חלוקת הזמן (כמו בכנסיות בגרמניה המשמשות זרמים שונים בשעות שונות של היום) או גם וגם (כמו במקרה של כנסיית הקבר). המודל הזה מכיר בכך שמקום מקודש נהפך למרחב מקודש על ידי השימוש בו והפרקטיקות התרבותיות שנעשות בתוכו. השימוש המשותף לא תובע פלורליזם מיוחד או אימוץ של התרבות האחרת, אלא רק הבנה יסודית שלקבוצות שונות מרחב מסוים יכול להיות מקודש, גם אם זה לא לרוחנו. בזמנים אחרים, רחבת הר הבית אולי היתה יכולה להיות מקום שכזה.
בעוד שבית המקדש הוא התגלמות המקום היהודי, הרי שהסוכה היא אולי התגלמות המרחב היהודי. היא אינה נטועה במקום גיאוגרפי ספציפי, היא יכולה להיות מוקמת בכל מקום בעולם, והיא נעשית לסוכה כאשר מקימים אותה על פי העקרונות המנחים, ובעיקר כאשר מקיימים בה את החיים היומיומיים במשך שבעת ימי הסוכות. הסוכה היא מרחב יהודי ייחודי כי היא מרחב שהוא מצד אחד חגיגי, ומצד שני מערב בתוכו את החול היומיומי. זה מודל היברידי שיש בו גם חג וגם חולין, ממש כמו חול המועד עצמו שהוא מודל של זמן היברידי.
במובן הזה, הסוכה היא דוגמה מאלפת לאופן שבו המרחב הישראלי יכול לפעול בימי מגפה וסגר. ניקח לדוגמה את בתי הכנסת, שהיו קיימים עוד מהעת העתיקה אבל נהפכו למרחב היהודי הנפוץ ביותר אחרי חורבן בית המקדש ומהפכת יבנה. אלה נהפכו למרחב יהודי לא בגלל הימצאותם במקום מקודש, אלא בגלל הפרקטיקה היהודית שנעשתה בהם. הם לא קנו קדושה אימננטית כמו המקדש שעל הר המורייה, הם בסך הכל אמצעי למטרה, והקדושה או החשיבות המיוחסות להם נובעות ממה שעושים בתוכם. כך ביום הכיפורים האחרון נהפכו מקומות רבים ברחבי המדינה למרחבים יהודיים, שהתקיימו בהם תפילות מכל הזרמים. מגרשי ספורט, פארקים וגינות ציבוריות, אתרים של חולין גמור, נהפכו בן לילה למרחבים יהודיים שיש בהם קדושה ורוח.