מגיעים לתחנה האחרונה. סופו של משה רבנו הוא גם סיומה של התורה שבכתב. תיאור יומו האחרון של משה הוא גם האפילוג של הטקסט המכונן והמעצב ששינה את העולם ואת האופן שבו בני האדם תופשים את עצמם ואת סביבתם. החיבור בין גורלו של משה לגורלה של התורה הוא לא בחירת עורך שרירותית אלא הכרעה נרטיבית ונורמטיבית. מסע אחד מסתיים ומסע חדש מתחיל. אם בריאת העולם היא לידה, ברית אברהם היא טקס המילה וברית סיני היא בר המצווה, אפשר אולי לומר שהכניסה לארץ היא המעבר לדירה הראשונה. בדרך לכניסה לארץ עובר העם מסכת של נדודים והתחבטויות אמוּניות, בונה את המסד הפולחני והחברתי ומעצב את יסודות המשפט העברי.
אנחנו לא יודעים אם משה התקיים במציאות או לא. הנתונים נגדו: ראשית, הוא חי יותר שנים מכל אדם אחר שיצא ממצרים, דור שלם התחלף והוא נותר לעמוד. שנית, משה מת לבדו, וכמו שהפרשה מספרת, "לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים ל"ד ו'). העובדה שמקום קבורתו מוכרז כבלתי ידוע מיד לאחר מותו מרמזת לכמה אפשרויות: אולי ביקשו עורכי הטקסט להימנע מתופעה של פולחן המת, שהיה נהוג בתרבויות המזרח הקרוב ונהוג גם בזרמים רבים של יהדות זמננו. ייתכן שמקום קבורתו של משה נועד להיות ידע אזוטרי, המוסתר מידיעת הציבור הרחב ושמור למתי־מעט שיכולים לחלצו מבין המלים, שכן הטקסט מספק רמזים ומספר שמשה נקבר "בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר". ולבסוף, מה לעשות, ייתכן גם שקברו של משה אינו ידוע כי הוא לא היה דמות אמיתית אלא מיתולוגית.
אבל השאלה אם משה היה קיים במציאות או בדמיון אינה חשובה. משה שריר וקיים בסיפור המכונן של שלוש הדתות המונותאיסטיות ושל מיליארדים מתושבי העולם. וכפי שכותב אחד העם במאמרו הידוע על משה מ-1904, "לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית". אחד העם מבחין בין האמת המדעית שאפשר לגלות באמצעות חפירות ארכיאולוגיות ומבדקים אמפיריים לבין האמת ההיסטורית שאינה תלויה בממצא כזה או אחר אלא בתודעה האנושית.
״לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית״. אחד העם.
אנו לא זקוקים למשה הארכיאולוגי, הוא כותב, "יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה". קיומו של משה זה אינו תלוי בהוכחות, "כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור שמשה האיש לא היה כלל, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה'מִדְבּרות' שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה". חשיבותו של משה היא לא רק בהשתרשו בלבבות מאמינים מכל הדורות, אלא ברלבנטיות שלו כמנהיג אֶפּי, כמודל של מנהיגות אנושית שמוליכה את העם עד היום.
אך משה של אחד העם הוא לא מצביא, לא פוליטיקאי ולא מחוקק. יותר מכל הוא נביא. את זה לומד אחד העם מהפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (שם י'). אמנם בעמדתו המעין־חילונית הוא משמיט את חלקו השני של הפסוק, "אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", ובכל זאת מה שהופך את משה למנהיג מיוחד, שזכה למקום מיוחד בדברי הימים, הוא הפוזיציה הנבואית שלו.
מה שמייצר את העמדה הזאת זה קודם כל היותו "איש האמת". הוא רואה נכוחה את המציאות ו"מה שרואה הוא מגיד כמו שרואה… ומגיד הוא את האמת לא מפני שרצונו בכך… אלא מפני שכּן מוכרח הוא לעשׂות". במובן הזה משה הוא בהחלט לא פוליטיקאי, או שהוא פוליטיקאי גרוע מאוד. אמנם בעידן טראמפ ובולסונארו זינקו המניות של "להגיד את האמת בפנים" ולחתור תחת יסודות הפוליטקלי־קורקט, אבל משה מחויב לאמת הצרופה, מה שקשה לומר עליהם.
המובן השני של עמדתו הנבואית הוא היותו "איש הקצוות". הוא הופך את האידיאל האלוהי והמוסרי לתכלית חייו האישיים, "בפנימיות נפשו נושׂא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני, המוחשי. מכיר הוא הכּרה ברורה שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבּל שום אמתלה, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו".
ברכותיו של משה לשבטי ישראל מיטיבות להדגים חלק מהעמדה המיוחדת שהוא ניצב בה. הברכות מנוסחות כמעין שילוב בין הבטחות מאלוהים לשבטים (בעיקר בנושא הנחלות) ובין בקשות של משה והעם מאלוהים. כך למשל הברכה ליהודה בעיקרה מבקשת מאלוהים לשמוע את תפילתו של שבט יהודה ולסייע לו מול אויביו. ואילו הברכה לבנימין היא הבטחה אלוהית בכלל, שיהיה "יְדִיד ה'" וש"יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן" (ל"ג י"ב).
התמונה המצטיירת מהברכות היא של נביא שעומד בתווך בין העם ובין אלוהיו ומדבר לא רק בכיוון אחד אלא בשניים. אולי זוהי המשמעות היסודית של הביטוי "פָּנִים אֶל פָּנִים" — הנבואה של משה היא יותר מאשר צינור להעברת מסרים. מיום שהכה את הנוגש המצרי הפך משה את האידיאל של תיווך התורה ושל רדיפת הצדק, הן בפני אדם והן בפני אלוהים, למשימת חייו. ומכך גם מוּנעת מנהיגותו עד יומו האחרון.