המאמץ לחבר את פרשת השבוע לנושאים אקטואליים וחברתיים אינו חדש. במשך מאות שנים ניסו פרשנים מכל הזרמים למצוא בפסוקי התורה הקדומים רלוונטיות לתקופתם. רבות נאבק מי שביקש למצוא רלוונטיות בפרשות ספר ויקרא, בין היתר בצמד הפרשות הקשה תזריע־מצורע. והנה הטרגדיה המוזרה שלנו, שדווקא בימים כאלו הפרשה אקטואלית מתמיד ועבודתם של הפרשן והדרשנית קלה מתמיד.
בפסוקי הפרשה מתוארת דרך הפעולה המתבקשת במקרה שאצל אדם מופיעים כתמי מחלה: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת, וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא י"ג ב'). פעולות הבדיקה והטיהור מופקדות בידיהם של כוהני המשכן ולא בידיו של איש רפואה. ייתכן שזה מפני שאין בתקופה ההיא פתרון רפואי לנגעים הללו, או שהם נתפשים כבעיה דתית: בהיבט אחד הם גורמים לטומאה המרחיקה את האדם הנגוע מן הקודש, למשל מהקרבת קורבנות, ובהיבט אחר ייתכן שהם נובעים מחטאו המוסרי והדתי של האדם ולכן מי שצריך לטפל בהם הוא איש הדת. בהמשך הקריאה נזהה רמיזה יותר ברורה של התורה שהצרעת נובעת מכישלון מוסרי של האדם. חז"ל יפתחו זאת למדרש הידוע על הקשר בין ה"מצורע" למי ש"הוציא שם רע" שלא בצדק.
המעניינת כאן והרלוונטית במיוחד לזמננו היא דווקא דרך ההתמודדות של הכוהן עם המחלה. ראשית הוא בוחן את הנגעים ובודק את חומרתם, ואז, "אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן — וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים" (פס' 4). אם אחרי שבעה ימים של בידוד "וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר", אזי "וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית" (פס' 5). כלומר, כבר בנדודים במדבר היה הבידוד אמצעי למניעת התפשטותן של מחלות, אבל זוהי לא רק מחלה, כי אם "טומאה" במובנה הדתי. האדם הנגוע לא נושא עמו רק את מחלתו אלא גם סט שלם של השלכות חברתיות, איסורים דתיים, סטיגמות ומבטים ביקורתיים. אפשר לשער שגם בתקופה ההיא הבידוד נועד להגן על הציבור מפני הדבקה, אבל גם במובן מסוים להגן על החולה מפני הפיקוח והענישה החברתיים.
לאורך ההיסטוריה בידוד היה אמצעי נפוץ מאוד להתמודדות עם מחלות מדבקות. במגיפת המוות השחור שהתפשטה במחצית המאה ה-14, מכיוון שהרפואה היתה חסרת אונים כנגד הנגע הקטלני והזריז, הדרך היחידה להימנע מהמחלה היתה להימנע ממגע עם חולים. ערים ומדינות מנעו מזרים להיכנס בשעריהן, במיוחד סוחרים או יהודים שנחשדו כמפיצי המחלה. דרכים נחסמו והוקמו בתי חולים נפרדים לחולים, בנמלים הוקמו צריפים לבידוד נוסעים שהגיעו מאזורים נגועים, וכשהגיעה ספינה לנמל נלקח רב החובל לתא מיוחד עם חלון זכוכית בו עבר תשאול. עם הזמן בידוד עוגן גם בחוקי המדינות, ובאיטליה במאה ה-18 ערי־מדינה איחדו כוחות כדי להפעיל גם מערכת מסועפת של מעקב אחרי אזרחים. מגיפת הכולרה שפרצה במאה ה-19 התקדמה במהירות חסרת תקדים, הודות למנוע הקיטור ולגלובליזציה שהוא הביא עמו.
ההתמודדות עם הכולרה הבליטה את האופן שבו אוכלוסיות מוחלשות, שהן מלכתחילה קבוצת סיכון משמעותית יותר להדבקה, נושאות עמן בעל כורחן גם מטען חברתי שלילי. ראשונים היו היהודים לסבול מאצבעות מאשימות ומגלי אנטישמיות, ראשונים אך לא יחידים. מכיוון שאחד ממוקדי התפרצות הכולרה היה החאג' במכה, כל נוסע מוסלמי שהגיע לאירופה הושם בבידוד וסבל מאפליה ללא קשר למוצאו. בנאפולי, למשל, נחקק חוק בידוד חובה דווקא לנשים בזנות ולקבצנים, בידוד שלא פעם עלה בחייהם כי לא היה מי שידאג להם.
להיות נגוע במחלה מידבקת עלול להיות מסוכן לא רק בריאותית אלא חברתית. בתהליך תיאורו של המצורע משולבים אלמנטים ריטואליים, למשל שחיטה טקסית של שתי ציפורים וטבילתן במים זורמים מחוץ למחנה. לצד זאת מתוארים צעדים שאין להם בהכרח משמעות ריטואלית אלא בריאותית: "וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו, וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר, וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא י"ד ח'). הישיבה מחוץ לאוהל נועדה מן הסתם להגן על משפחתו של החולה מהידבקות, אבל היא גם הופכת אותו למוצג ראווה לעיני כל הציבור. אם להוסיף לזה את ראשו המגולח, הרי שהמצורע מוּעד לנידוי חברתי, ללגלוג ואפילו לאלימות. במידה ואפילו הבית עצמו נגוע בנגעי הצרעת, אזי הטקס הכולל זריקת דם ציפורים עובר אל מחוץ לבית, למרחב הציבורי, והופך את המשפחה למרכזו של ריטואל פומבי משפיל ביותר.
מחלות נתפשות פעמים רבות לא רק כגזירת גורל אלא כאשמתו של החולה עצמו. שוטרים שפיזרו הפגנות ומצעדים של קהילת הלהט"ב בשנות ה-80 עשו זאת עם כפפות גומי, לא רק כי חששו להידבק בנגיף ה-HIV, אלא כי עצם זהותם של המשתייכים לקהילה הזו עוררה בהם חששות, גועל ושנאה, גם במקום שבו החשש לא היה לחלוטין רציונלי. בראשית ההדבקה בקורונה בישראל פורסמו פרטי החקירות האפידמיולוגיות תחת מספרי החולים ולא בשמותיהם, מתוך רצון להגן על פרטיותם של החולים ולמנוע נידוי חברתי שעלול להימשך גם אחרי שיבריאו.
בכל זאת עשינו דרך מאז "תורת המצורע" הפומבית והמשפילה, אך יש סיבה שחז"ל קישרו בין "מצורע" להוצאת לשון הרע. ההדבקה המאסיבית היום בקהילות החרדיות והערביות, שהן מלכתחילה אוכלוסיות מוחלשות, מציבה לפתחנו אתגר: להישמר מהמחלה, אך להישמר גם מהמחיר החברתי שנלווה אליה.