אחד הסיפורים הכאובים בתורה הוא הסיפור על שני בני אהרן שמתו בעת עבודתם במשכן: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י' א'-ב').
הסיבה למותם של בני אהרן נותרה סתומה ונדונה רבות אצל הפרשנים בכל התקופות. כך למשל מדרש ויקרא רבה נותן ארבעה תירוצים למותם: על שנכנסו למקום במשכן שלא היו אמורים להיכנס אליו; על שהקריבו קורבן שלא נצטוו עליו; על שהכניסו אש שמקורה אסור; ולבסוף, התירוץ המדרשי ביותר: "עַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר 'אִישׁ מַחְתָּתוֹ'", כלומר בגלל שפעלו בנפרד ולא כאיש אחד. מכאן אנו למדים שבבואנו לעשות מעשה חשוב, שלא לומר מקודש, עלינו לעשות אותו כאיש אחד, בטון אחד ובבירור. כך, למשל, בטיפול במשבר הקורונה קולות הוויכוח והתוכחה הנשמעים ממסדרונות הממשלה והקטטה האינסופית בין הדרג המקצועי לבין הדרגים הפוליטיים עשויים בהחלט להיות מסוכנים, לא רק להרגעת הציבור אלא גם לטיפול במגיפה.
מדרש אחר מסביר שמכיוון שמופיע מיד לאחר האסון ציווי על הכוהנים שלא ייכנסו לאוהל מועד לאחר ששתו יין, הרי שחטאם של בני אהרן היה שעשו בדיוק את זה. זה הסבר בעייתי מכיוון שהאיסור להיכנס למשכן שתויים מיין מופיע רק אחרי החטא, אז אולי הוראות בטיחות נכתבות בדם אבל חוקים לא אמורים לחייב את האדם עוד לפני שנחקקו, בוודאי לא בעונש מיתה.
מדרשים אחרים מציעים שמתו בגלל שהיו לא לבושים כראוי, בגלל שלא רחצו ידיים ורגליים, בגלל שלא היו להם בנים, בגלל שלא היו נשואים, או בגלל שיותר מדי נשים ישבו בביתן "עגונות", בהקשר הזה הכוונה למאורסות, וממתינות להם בעודם לא מצליחים לבחור למי להינשא — "מָה הָיוּ אוֹמְרִים: אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ". כל ההסברים הללו נועדו לפצות על מה שחסר בתורה עצמה: הסבר מספק לסיבת מותם של פרחי הכהונה, בנים למשפחת האצולה הנכבדת של העם וממשיכי דרכו של הכהן הגדול. מה גם שחלק ניכר מהמדרשים הללו מתעלם מהגורם שכן כתוב בטקסט: נדב ואביהוא מתו כי הקריבו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".
הדבר התמוה הנוסף הוא המשפט הקצר והסתום שאומר משה לאהרן אחרי מות בניו — "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר, בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י' ג'). מה פירוש "בקרובי אקדש"? האם זה מעין צידוק הדין, לאמור שאלוהים התכבד במותם של השניים, שהיו קרובים אליו במיוחד, ולמרות שמותם הוא טרגי הרי שהוא חלק מהתוכנית האלוהית? כך טוען הפרשן האיטלקי ר' עובדיה ספורנו, אך אפשר לקרוא זאת גם הפוך. משה הוא זה שמנסה להצדיק את אלוהים, ואילו שתיקתו של אהרן, המבוטאת בצמד המלים המצמרר "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", אומרת הרבה על אמונתו הדלה בכך. מותם של נדב ואביהוא חושפת את התהום הפעורה עד היום בין מי שרואה אסונות כפעולה אלוהית שיש עמה צדק ובין מי שבאופן כזה או אחר מסרב "להודות על הרעה כשם שהוא מודה על הטובה", כציווי המשנה במסכת ברכות.
בתוך שלל הפרשנויות והמדרשים המנסים להסביר את מותם הפלאי של בני אהרן יש מי שביקש להדגיש דווקא את הצד החיובי שבעבודתם. נחמה ליבוביץ הביאה בגיליונותיה המפורסמים את פרשנותו של ר' נפתלי הרץ וייזל בן המאה ה-18, שותפו של משה מנדלסון למפעל ביאור המקרא וממהפכני החינוך היהודי בתקופתו. ר' וייזל כותב על נדב ואביהוא ש"גדולי עולם היו". הוא מצטט את מדרש ספרא בו נאמר שבני אהרן "הוסיפו אהבה על אהבה". חטאם היה בכך שלא שמו סייג לאהבתם, ומרוב התלהבות ומסירות נפש לעבודתם הם חטאו בניהול הטכני של הטקס. "היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא", כותב ר' וייזל, "להיות צנועים. כאמרו 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ' (מיכה ו' ח') ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם". חטאם של השניים היה אם כן לא חטא עקרוני: "לא שעברו חלילה על 'לאו' מפורש שבתורה", אלא "עברו גבול המוסר והצניעות ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו".
ייתכן שמותם הטרגי של נדב ואביהוא היה נורת אזהרה לכוהנים, שהיו באותה העת בתהליך ההסמכה והחפיפה של תפקידם במשכן. אולי הוא היה תוצאה של עבירה טכנית על חוקי המשכן, עבירה שהיתה עמה כוונה טובה אך בעשייתה חטאו חטא פולחני גדול. אולי, כפי שנוטים המדרשים לשער, היתה בעשייתם עבירה נוספת שלא נאמרה בפשט הכתוב, כמו עבירת לבוש, טהרה או שתיית יין.
אבל יותר מכל מהדהדת המחשבה שבני אהרן נשרפו בחיים דווקא בגלל אהבתם למלאכה והתלהבותם מהשליחות שנמסרה בידיהם. צניעות, כך אומר לנו ר' וייזל, היא לא רק בלבוש ובדיבור. פעמים רבות צניעות היא גם בידיעה שגם אם אנחנו עושים דבר מה טוב ונעלה עלינו להקפיד לעשותו במידה ובטוב טעם. כמו בעבודת המשכן כך בחיים המודרניים — לא רק הכוונות הטובות מספיקות. גם אהבה ללא גבולות יכולה להיות "אש זרה" שתכלה אותנו ואת עשייתנו.
ייתכן שמותם הטרגי של נדב ואביהוא היה נורת אזהרה לכוהנים, שהיו באותה העת בתהליך ההסמכה והחפיפה של תפקידם במשכן. אולי הוא היה תוצאה של עבירה טכנית על חוקי המשכן, עבירה שהיתה עמה כוונה טובה אך בעשייתה חטאו חטא פולחני גדול. אולי, כפי שנוטים המדרשים לשער, היתה בעשייתם עבירה נוספת שלא נאמרה בפשט הכתוב, כמו עבירת לבוש, טהרה או שתיית יין.
אבל יותר מכל מהדהדת המחשבה שבני אהרן נשרפו בחיים דווקא בגלל אהבתם למלאכה והתלהבותם מהשליחות שנמסרה בידיהם. צניעות, כך אומר לנו ר' וייזל, היא לא רק בלבוש ובדיבור. פעמים רבות צניעות היא גם בידיעה שגם אם אנחנו עושים דבר מה טוב ונעלה עלינו להקפיד לעשותו במידה ובטוב טעם. כמו בעבודת המשכן כך בחיים המודרניים — לא רק הכוונות הטובות מספיקות. גם אהבה ללא גבולות יכולה להיות "אש זרה" שתכלה אותנו ואת עשייתנו.