אין עוררין על כך ששיר השירים, הנקרא בקהילות רבות בפסח, הוא ספר מיוחד. לולא הבחירה העתיקה, כבר מימי חז"ל, להציג אותו כמשל ליחסים שבין עם ישראל לאלוהיו, היה סיפור האוהבים הזה נראה לנו כנטע זר בתוך התנ"ך. בתוך המארג האמוּני היהודי קשה היה לעכל שירת אהבים שכזו בתוך הטקסט המקודש. לכן אולי הקדישו חז"ל מאמצים רבים להצגתו כאלגוריה ליחסי העם עם הקדוש ברוך הוא. ההבנה הדרשנית הזאת של הספר המיוחס לשלמה נטועה כל כך עמוק בתרבות היהודית לאורך כל הדורות שקשה כמעט לחלן את הספר ולחשוב עליו במובנו הפשוט: שירה אינטימית המבטאת מהלכי רצוא ושוב של התרחקות והתקרבות בין זוג אוהבים.
בתוך הקטסטרופה של הגלות והחורבן ובתוך עיצובה של היהדות הרבנית כתרבות המנוגדת להדוניזם ולגופניוּת המתפרצת של תרבויות יוון ורומא, קל להבין למה חז"ל והפרשנים שבאו אחריהם התעקשו להמיר את האינטימיות הגופנית הקרובה באלגוריה רוחנית מופשטת. תנועות ההתקרבות וההתרחקות בין האוהבים, המכונות במדעי הטבע ולעתים גם בבימוי "טרוֹפיזְמים", התחבר לחכמינו לאופן שבו אלוהים ועם ישראל מעצבים במעשיהם רמות שונות ומשתנות של קירבה, ציות וחסד. הלא יש כאן יותר מייצוג פשוט של תורת הגמול — אם העם מציית אלוהים מקרב אותו אליו, ואם הוא חוטא אלוהים מרחיקו מעליו: מערכת יחסים זוגית היא הרבה יותר מאשר גמול ועונש, או לפחות ראוי שתהיה.
תרבות חז"ל שאחרי עידן הקורבנות מעצבת את עצמה כחלופה שיש בה הרבה יותר רגש מאשר ציות. למרות שהקדישו מסכתות רבות לניווט הסדר הנורמטיבי ולבניית סדרי החיים הדתיים אחרי החורבן, חז"ל הבינו שהקשר עם האל מבוסס על יותר מאשר קיום הברית המקראית או הפרתה.
הבנה זו מגיעה לשיאה בימי הביניים, עם הפיכתו של הזרם המרכזי ביהדות לכזה המבקש דבקוּת יותר מכל אלמנט דתי אחר. במיסטיקה ובקבלה בוודאי, אך אפילו הרמב"ם הרציונליסט כתב ב"משנה תורה": "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתירה, עזה מאוד — עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד… והוא ששלמה אמר דרך משל, 'כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי', וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה".
אולם שיר השירים לא נותר מעולם רק בגדר תיאור של מצב קיים. הוא תמיד כלל בתוכו איזושהי משימה לאדם. ספר הזוהר ביסס את המשימה המרכזית של המקובל על הדימוי הזה: ייחודם האינטימי והמיסטי של הקדוש ברוך הוא ושל שכינתו המייצגת את עם ישראל בעולם האלוהות. לצורך הייחוד הזה נועדו שורה של "תיקונים" ופעולות דתיות, למשל קבלת השבת שביסודה דימויים משיר השירים, המפורסם שבהם הוא הפיוט "לכה דודי" המתאר את המשימות הניצבות לפני עם ישראל.
גם בתקופה המודרנית לא נותר המשל הזה רק כתיאור מצב, אלא עוצב מחדש כמשימה וכתכלית לעם. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, למשל, ממייסדי האקזיסטנציאליזם היהודי במאה העשרים, ביסס את מאמרו המפורסם "קול דודי דופק" על פסוק משיר השירים: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (שיה"ש ה' ב'). הרי"ד מתאר במאמרו כיצד השואה היתה למעשה קריאת התעוררות של אלוהים, שהוא האהוב, המבקש להעיר לפעולה ולעשייה את עם ישראל, שהוא האהובה. הוא מתאר שורה של מהלכים היסטוריים, מהקמת המדינה ועד העלייה לארץ, שמהווים בעיניו "קריאת השכמה" לעם ישראל ולאומות העולם אחרי המלחמה. ההשגחה העליונה היא שהובילה את עם ישראל משעבוד לגאולה, אולם זה היה כרוך בהיענות לדפיקה האלוהית על הדלת.
נאומו של סולובייצ'יק, שנישא ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, הוא נאום פוליטי ולא רק הגותי. הוא מאשים את הציונות הדתית שלא העלתה המוני יהודים לארץ ערב השואה וקורא ליהדות ארצות הברית להתגייס ולתמוך במדינת ישראל הצעירה. הנאום גם מבוסס על אמונה חזקה בהשגחה האלוהית בעולם. אבל גם אם מניחים בצד את שני המימדים הללו אפשר בהחלט לראות במטפורה של הדפיקה על הדלת כביטוי ל"קריאות השכמה" שהחיים מזמנים לאדם ולעם.
עם פרוץ מגיפת הקורונה והעלייה החדה במספר החולים גילה פתאום הציבור שאין מספיק מכונות הנשמה, שאין מספיק מיטות בטיפול נמרץ, ושהמשק הישראלי לא הוכן כלל למצב כזה. ביזבזנו את שבע השנים הטובות ושכחנו שגם הרעות בוא תבואנה. ואכן, הרי"ד מסביר שלחלק מדפיקות הדוד לא נעתרנו: "מה היתה תגובתנו לקול הדוד הדופק, לשפע חסדו ופלאיו? הירדנו ממשכבנו ופתחנו מיד את הדלת, או המשכנו לנוח כרעיה ההיא, והתעצלנו לרדת ממיטתנו? 'פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?' (שיה"ש ה' ג')".
העם נמנע מהיענות לקריאות המבקשות ממנו להתעורר ולעשות מעשה. אין ספק שלא היינו מוכנים למגיפה הזו ולהשלכותיה. אבל האם אנחנו מוכנים לקטסטרופה הבאה? רעידת אדמה, משבר כלכלי, מלחמה? ואולי המגיפה הזו היא בדיוק קריאת השכמה שכזאת, לשינוי יסודי בסדרי החיים הכלכליים והחברתיים שלנו? השווקים בצלילה ומאות אלפים איבדו את פרנסתם. ומנגד, מבנים קהילתיים חדשים נוצרים, ונוצרת תרבות דיגיטלית חדשה ומרעננת. אולי דווקא בחג האביב הזה עלינו לבקש מעצמנו התחדשות של החיים החברתיים, ודווקא מתוך עמק הבכא הזה — להיענות לקריאה הנשמעת על דלתנו. כדברי הרב סולובייצ'יק, "הלוואי ולא נחמיץ את השעה".