געגוע הוא פועל יוצא של זיכרון, בין אם זה זיכרון אישי, משפחתי, קהילתי או לאומי. לכן אנחנו נתקפים געגוע עז דווקא באירועים שמזכירים לנו את מה שחסר. נזכרים בסבתא דווקא בערבי שבת, וכשאנחנו רואים חייל זר עובר ברחוב אנו חושבים על הילד שכבר שבועות ארוכים לא יצא מהבסיס. מסופר על חלוצי העלייה השנייה שבערב פסח הראשון אחרי עלייתם לארץ, ישבו בדממה בצריף האוכל ושתקו. רק קרקושי כלי האוכל ממתכת נשמעו בחלל, ומקצת התייפחויות. אמנם הם האמינו בכל לבם בעזיבת העולם הדתי והגולה, אך באותו ערב הם בכל זאת התגעגעו. החלוצה יהודית צטנר מקבוצת כינרת סיפרה: "החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס חבר עורר בו המראה געגועים עזים, חוורו הפנים, והיה פורש לקרן זווית ודמעות נושרות מהעיניים. וכך גם שני ושלישי. לעיני כל אחד קם מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האב והאם ובני המשפחה, מקומו הנפקד ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם. כך ישבו שעה ארוכה מבלי להניד אבר. דממה עמוקה מסביב". בשאר השנה הם מילאו את ימיהם בעבודה, אבל בערב פסח לא יכלו להתחמק מהכאב שבגעגוע.
במגילת שיר השירים שנקראת בפסח יש אחד הביטויים הבודדים בתנ"ך לגעגוע. בשיר שכמעט אפשר לשמוע בו את נשימותיו או נשימותיה של הדוברת: "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (שיה"ש ג' א'). הגעגוע כאן הוא בדיוק המחסום הזה, ו"ו החיבור שבין הבקשה והאכזבה. היפה הוא שהגעגוע לא מבוטא פה במלה המנכיחה את הרגש, שכן הגעגוע הוא לא יישות בפני עצמה: הגעגוע הוא הרִיק והחסר שנוצרים בנו כשדבר־מה אהוב לא נמצא לידנו. הגעגוע כשלעצמו לא קיים, אלא הוא ההקרנה של מושא האהבה החסר. בספרו מורה הנבוכים מתאר הרמב"ם כיצד הרוע אינו קיים כשלעצמו, אלא הוא העדר הטוב: "זכור־נא את מה שהוכח הוכחה מופתית, שהרעות הן רעות רק ביחס אל דבר־מה, וכל מה שהוא רע ביחס לנמצא מן הנמצאים הרי אותו רע הוא הְֶעֵּדרו של אותו דבר או הְֶעֵּדר של מצב טוב ממצביו. הרעות כולן הְֶעֵּדרים". גם הגעגוע מציג את עצמו כרגש העומד בפני עצמו, בעוצמות שיכולות להגיע לפעמים עד לכאב פיסי. אבל כמו כל רע, גם הגעגוע הוא בעצם רק העדרו של מה שאנו כמהים אליו.
אצל חז"ל הגעגוע כבר מקבל מלה עצמאית. באחד מהפולמוסים האגדתיים של רבן גמליאל עם הקיסר הרומי, מספר הקיסר: "בן אחד יש לי בכרכי הים, ויש לי געגועים עליו" (בבלי סנהדרין ל"ט ע"א). אולם רבן גמליאל מיד מתעלם מגילוי הלב של הקיסר ומשתמש בסיפורו כדי להוכיח לו עד כמה הוא טועה בתפישתו הדתית. הגעגוע העמוק של הקיסר לבנו, המקבל כאן לראשונה מלה עצמאית, לא מרשים את רבן גמליאל, שרוצה רק להוכיח משהו עקרוני.
אבל דווקא הגעגוע שאינו מתואר במפורש, הוא העוצמתי ביותר. באגדה המפורסמת על רב רחומי שהיה לומד כל השנה בעיר הרחוקה מחוזא ובושש לחזור לביתו ביום כיפורים אחד, שואלת אשתו פעמיים: "העכשיו בא? העכשיו בא?" (בבלי כתובות ס"ב ע"ב). בנאום הבכורה שלה בכנסת הזכירה רות קלדרון שנשימתה וגעגועיה של האשה נשמעים בכל הברה ארמית: "השתא אתא? השתא אתא?" ולא בא. דמעתה הבודדת שזלגה הפילה את הרצפה מתחת לרגלי בעלה שהיה מצוי בעיר רחוקה, והוא נפל ומת. עוצמת הגעגוע שלה, שתוצאתו מתגלה כקטסטרופלית, נמדדת רק בשתי מלים ובדמעה אחת.
כמו זיכרון, גם געגוע לא חייב להיות למשהו קונקרטי שהיה ברשותנו, אלא לדבר־מה שאנו חשים אליו הזדהות או אהבה עמוקה וחלף מן העולם. אפשר להתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה, גם אם לא ראינו אותה מעולם. רבים מספרים שהם מתגעגעים לבית המקדש, והגעגועים לארץ המובטחת הניעו יהודים בתפילה וברגש במשך מאות שנים בגולה. כאשר רבי יהודה הלוי כותב את שירו הידוע "לבי במזרח", ותוהה "אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב?" הוא מבטא געגועים עזים לארץ שלא ביקר בה מעולם.
מטבע הדברים לא ייתכן ייצוג אותנטי של מושא הגעגוע, אלא לדמות או תקופה שעברו אידיאליזציה בדמיוננו אחרי היעלמם. סביר להניח שאם רב רחומי היה חוזר באותו יום הכיפורים לביתו, רעייתו היתה כועסת עליו שלא הגיע קודם וששכח להביא מתנה. אך בסערת געגועיה כל פגמיו נעלמו. כך גם מי שמדמיין איזו שיבה לשנים העליזות של הקמת המדינה נוטה לשכוח את הצנע ואת המלחמות, וגם בשבועות האחרונים של בידוד הקורונה אנחנו מייצרים לעצמנו דימוי מושלם של המשפחה והחברים שאנו לא יכולים לפגוש, למרות שבימי שגרה הם כנראה מעצבנים אותנו בתדירות גבוהה.
האידיאליזציה הזו היא לא רק געגוע לעבר, היא גם ציפייה לעתיד. במעשיות שהובאו מפיו של רבי נחמן מברסלב מתעצב מושג הגעגוע מתוך החורבן האישי שלו, מות בנו שלמה־אפרים בן הארבע. אך הגעגוע אצל רבי נחמן הוא גם הגעגוע לגאולה שעתידה לבוא. כשאנחנו מבקשים להשיב מציאות קודמת, אנחנו מכירים בערכה בעינינו, ומקווים שהערך הזה ישוב לחיקנו, גם אם זו לעתים ציפייה לא סבירה כמו במקרה של מות אהוב. כשם שאנחנו לא רק מתגעגעים למפגש המשפחתי שהיה, אלא מקווים מתוך כך לזה שיהיה — כך כשאנחנו מבקשים את "ארץ ישראל הישנה והטובה" אנחנו בעצם מבקשים שמדינת ישראל תעבור תיקון ותשוב להיות מה שנדמה לנו שהיא היתה פעם. דימוי העבר משרת למעננו את תמונת העתיד: אנחנו משתמשים בגעגוע לאתמול, כדי לשפר את יום המחר. ייתכן שמתוך התקופה הקשה שנחתה עלינו לאחרונה — של געגוע עמוק וכואב לחברים, למשפחה ולשגרה — נחזור מלאי ערך גדול יותר למה שיש לנו, וניטיב עמו — נפיק תיקון מתוך הגעגוע.
פורסם במוסף תרבות וספרות של הארץ