כשהחלו המגבלות על התנועה וההתקהלות שנועדו לנסות ולעצור את מגיפת הקורונה עלה בתקשורת וברשתות החברתיות קול זעקה על כך שבתי הכנסת, המקוואות והישיבות הוחרגו בהתחלה מהמגבלות והתאפשר להם להמשיך בפעילותם כרגיל. רבים תמהו וכעסו על כך שחדרי הכושר והתיאטראות נסגרו אבל בתי הכנסת, שהיו בשלב מסוים הזירה של שליש מההדבקות בנגיף, המשיכו לפעול כרגיל.
אפשר להתייחס לתופעה הזאת כמקרה של "חוק פרטי" או "פריבילגיה": חקיקה או תקנה שמתייחסת למגזר מסוים בצורה אחרת משהיא מתייחסת לשאר הציבור. בהקשר החרדי אפשר מן הסתם להשוות את הדבר לחוקי הגיוס לדורותיהם שפוטרים את הציבור החרדי, ועל ידי חוק פרטי אחר גם את הציבור הערבי, משירות צבאי מלא.
בימי הביניים היו ה"פריבילגיות" מסמכים משפטיים שהסדירו את מערכות היחסים בין השליטים ובין קבוצות אתניות, קבוצות מקצועיות או אנשים פרטיים. היום מקובל לראות בפריבילגיה כביטוי לזכות־יתר חברתית, שלרוב נובעת ממגדר, גזע או מצב כלכלי; אבל פריבילגיה במובנה המקורי היא לא בהכרח דבר חיובי לקהילה שמקבלת אותה. כתב הזכויות שיהודי האימפריה הרומית הקדושה קיבלו ב-1231 מפרידריך השני התיר להם אמנם לעסוק במתן הלוואות וחלפנות כספים, אך קיבע בחוק את מעמדם כאוכלוסייה לא יצרנית והגביר בכך את האנטישמיות.
הצעד הדרמטי שעשתה האסיפה המכוננת בצרפת בליל ה-4 באוגוסט 1789 לא היה סילוקו של המלך ולא כינונה של רפובליקה, אלא ביטול הפריבילגיות שיצרו את ההבחנות החוקיות לקבוצות שונות בחברה. אולם הפריבילגיות לא נולדו באירופה ולא מתו במהפכה הצרפתית. גם היום, כשמחוקקים חוק התפור למידותיו ולמעשיו של אדם זהו חוק פרטי או פרסונלי, מכיוון שהוא מנוסח כאילו הוא רלוונטי לכולם אך ברור לכל שהוא מתייחס למעשיו של אדם מסוים.
לא בכדי אוסרות למשל חוקת ארצות הברית וחוקת גרמניה על חקיקה כזאת, שכן היא מבינה שחקיקה פרטית נועדה לרומם או להשפיל אדם או קבוצה מסוימת על גבי הציבור הרחב. מתנגדי החקיקה הפרסונלית נגד יגאל עמיר, אריה דרעי או בנימין נתניהו טוענים, ובמידה לא מועטה של צדק, שאם החקיקה היתה חשובה לציבור הרחב היא היתה נחקקת קודם, ולא רק כשבאופן נוח ישנו אדם, קבוצה או ארגון ספציפיים על הכוונת שייפגעו או שירוויחו מהחוק.
חלקים רבים מספר ויקרא הם בגדר חוק פרטי. רבים מהמצוות ומסדרי הפולחן המתוארים לא מופנים לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצה מובחנת ומובחרת של כוהנים בני משפחה אחת. זוהי הסיבה שהתלמוד מכנה את ספר ויקרא כולו "ספר תורת כוהנים". המונח "צו", שממנו מקבלת הפרשה את שמה, נועד להבחין כאן בין החוקים המיועדים לכלל ישראל, "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו… דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (ויקרא א' ב') לבין החוקים המיועדים רק לאהרן ובניו הכוהנים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר, צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר" (ויקרא ו' א'-ב').
היה אפשר לטעון שהחוקים הללו הם חוקים מקצועיים שנועדו רק להדריך את הכוהנים בעבודת המקדש, ובמובן הזה הם דומים לחוקים המכתיבים את עבודת המשטרה או את סמכויות מבקר המדינה למשל. אבל הקבוצה המדוברת כאן היא לא קבוצה מקצועית בלבד אלא בראש ובראשונה משפחה, ולאחר כמה שנים של שירות בקודש היא נהפכת גם למעמד. הכוהנים בתרבות היהודית אינם דומים לכמרים או לנזירים של דתות אחרות שתפקידיהם ביצועיים. משפחת הכוהנים נהפכת מהר מאוד למעמד חברתי בולט שמעצב ומוביל את ההנהגה היהודית עד לחורבן בית המקדש השני. אבל גם לפני שהם נהפכים למעמד מורם מעם מקבלים הכוהנים זכויות־יתר מתוקף תפקידם: "כָּל־זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק־עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ו' י"א). הזכות לאכול מהקורבנות היא זכות־יתר סימבולית וכלכלית שניתנת לדורות קדימה, לא רק לקבוצה הספציפית הפועלת במשכן, ובמובן הזה היא מהווה פריבילגיה במובנה הפשוט ביותר, גם אם היא קשורה בעבותות לתפקידם כמשרתי המשכן.
תהליך ההסמכה של אהרון ובניו הוא תהליך של משיחה, בדומה לתהליך של המלכת מלך, אולם בנוסף לשמן הכוהנים נמשחים גם בטיפות הדם של קורבן ה"מילואים", הקורבן שבו ממנים אותם לתפקידם: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּז עַל־אַהֲרֹן עַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ, וַיְקַדֵּשׁ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־בְּגָדָיו וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (ח' ל').
באופן אירוני ומתריס, ההפטרה שנקראת על פרשת "צו" מנוגדת באופן כמעט מוחלט למציאות שבה הזבחים והקורבנות הם מרכז ההוויה היהודית והכוהנים שליחיה. ירמיהו, שהוא עצמו "מִן־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א' א'), מטיח ביקורת קשה על מציאות החיים בממלכת יהודה ועל המרכזיות שתפסו חיי הפולחן המנוהלים על ידי הכוהנים: "כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל… כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ירמיהו ז' כ"א-כ"ב).
ירמיהו, שתוכחתו היא של נצר למשפחת כוהנים, מכחיש שעיקר התורה שניתנה בסיני היא תורת כוהנים ומזהיר מפני השחיתות הפושה במוסד הכהונה, המבוסס על חקיקה פריבילגית.
ירמיהו הכיר את השחיתות הזאת מקרוב, שכן בענתות עירו ישבה משפחת הכוהנים צאצאיו של עלי, שסולקה על ידי שלמה המלך לאחר שפשעו וניצלו את תפקידם. בני עלי, שכונו אז "בְּנֵי בְלִיָּעַל" על שחיתותם (שמואל א' ב' י"ב), נותרו צרובים בזיכרונו של ירמיהו כאבטיפוס למה שקורה למי שניתן בידיו כוח עודף וזכויות־יתר. הוא מזהיר ומתריע מפני הפיתוי הגדול שבחקיקה פרטית ומפני שחיתותו של הכוח והמעמד.