לרבים מאיתנו היה חבר או חברה שהראו לנו פעם סרטונים מחרידים בהם רואים גריסה של אפרוחים או פיטום של אווזים. רבים וטובים הפסיקו לאכול מוצרים מן החי אחרי שראו תיעוד סנאף מטלטל של תהליכי הגידול וההכנה שלהם. רבים אף מתרעמים וכועסים כשמראים להם סרטונים או תמונות כאלה, כאילו פלשו להם למרחב הבחירה האישי והפריעו להדחקה שאיפשרה עד עתה לאכול שניצל מבלי לחשוב על בעל החיים שעמד מאחוריו. זה כעס שנובע אולי מהחשש שמפעילים עלינו מניפולציה כלשהי: שהתיעוד מגמתי, שהעריכה מוקצנת, ושבאופן כללי מוצרי הבשר שאנחנו אוכלים הם לא כאלה, מה פתאום. אנחנו כמובן אוכלים רק חיות שהקריבו את עצמן מרצונן החופשי על מזבח האנושות. זה פרדוקס שהרבה מאיתנו חיים איתו, מי יותר ומי פחות בשלוות נפש, וגם אני שצורך מוצרים מן החי, מוצא בהם התלבטות אמיתית.
עווית דומה של חוסר נוחות עולה גם כשקוראים את הפסוקים הראשונים בספר ויקרא, המתארים את עבודת הקורבנות במשכן אלוהים במדבר. התיאורים גרפיים מאוד, כך למשל מתואר שהכהן מטפל בקורבן צאן: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה׳, וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ, וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים…״ (ויקרא א׳ 13-10). גם הטיפול בקורבן מן העוף אינו פחות מזעזע: ״וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן. וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים…״ (פס׳ 17-14). במקומות אחרים בפרק מתוארת בפירוט גרפי עבודת השחיטה והתזת הדם של כל אחד מסוגי הקורבנות המוזכרים: קורבן עולה הנשרף כולו על המזבח, קורבן שלמים המחולק בין הכהנים האוכלים ממנו, קורבן חטאת שנועד לכפר על חטאים הנעשים בשגגה, וקורבן אשם שנועד לכפר על עבירות כלכליות וחברתיות מסוימות.
הפרשה, וספר ויקרא בכלל, ממשיכים ומפליגים בתיאורים גרפיים מדוקדקים. מי שקורא את הוראות הקרבת הקורבנות על המזבח לא יכול להתעלם מהאלימות ומהמוות הניצבים לנגד עיניו. המגע עם הקורבנות לא משאיר מקום להדחקה. אי אפשר כאן להיכנס לסופר, לקנות עוף טחון ארוז וקפוא, ולדמיין שהוא נוצר בתהליך פלאי וקסום שלא היו מעורבים בו כאב וסבל. התורה מעמתת את האדם עם מה שהוא עושה לבעלי החיים – אבל לרגע לא רואה בזה פסול, להיפך – זו מצווה גדולה. עבודת הקורבנות היא עיקר החיים הדתיים ביהדות המקראית. לצד הקורבנות החיים ישנם אמנם מנחות של סולת בלולה בשמן, אך אלה שמורים לקורבן המנחה בלבד, או לקורבן של מי שידו אינו משגת להעלות קורבן חי. מרבית הקורבנות מערבים שחיטה של בעל חיים, התזת דמו והקרבתו על המזבח.
הפעולה המבטאת אולי יותר מכל את העובדה שהמקרא מפגיש את האדם עם קורבנותיו, היא פעולת הסמיכה המפורסמת. לפני השחיטה מניח מביא הקורבן את שתי ידיו על ראש החיה: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא ג׳ 2). זוהי פעולה אינטימית מאוד בין אדם המבקש לכפר על חטאיו, ובין הקורבן שהוא אינסטרומנט בתהליך הפולחני. על מנת לעשות זאת, צריך האדם לפגוש בפעם האחרונה בקורבנו לפני שהוא שוחט אותו בעצמו. זוהי פעולה של קירבה והיכרות, אך גם של לקיחת אחריות: האדם יוצר קשר עם הקורבן על מנת להודיע לו, ובמידה רבה גם לעצמו, שהוא זה שאחראי על מותו.
ספר ויקרא מאפשר למי שידו אינו משגת לרכוש עז או פרה, להקריב במקומם קורבן צמחוני עבור חטאים מסוימים. אבל זוהי לא אפשרות שנובעת מהכרעה מוסרית, פשוט מאוד כי בתרבות היהודית העתיקה אין לנו שום תיעוד של צמחונות מוסרית. זוהי אמנם הקלה סוציאלית, שמאפשרת לכל אדם באשר הוא להקריב קורבנות במשכן ולעבוד את אלוהים כנדרש ממנו – אבל זוהי בהחלט לא הכרה בכך שהרג של בעלי חיים לצורכי פולחן יכול לעורר התלבטויות אתיות. במובן הזה דווקא ריאליית החיים ההיסטורית היא זו שהצילה רבבות בעלי חיים בשנה: חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקורבנות, היא אולי קטסטרופה היסטורית במונחים לאומיים, אך ברכה גדולה במונחים אנושיים.
הדחקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים האנושיים. פרויד טען שזהו מנגנון הגנה שמאפשר לנו לחיות את חיינו בשגרה, מכיוון שהוא מאפשר לנו לסלק מהמודע אל התת-מודע שלל מחשבות, זכרונות, דחפים ורגשות שמאיימים על ה׳אגו׳, כלומר על שלמות ה׳עצמי׳ שלנו. פרויד מבחין בין הדחקה להכחשה: לא תמצאו כמעט קרניבורים שיטענו שהעוף בצלחת שלהם מת מוות טבעי. אנחנו יודעים כבר לא מעט שנים מהו הנזק שגורמת תעשיית הבשר, גם לחיות עצמן וגם להתחממות הגלובלית. אבל ידיעה לחוד ומסקנות לחוד: מסורות אנושיות הן דבר קשה לפירוק, ואנחנו כבני אדם זקוקים למנגנונים פסיכולוגיים שיאפשרו לנו להתנהל בעולם מבלי לכעוס על עצמנו. ספר ויקרא לא מאפשר את מנגנון ההדחקה הזה, אלא להיפך: הוא דורש מהאדם להקריב דבר שיקר לו, גם כלכלית וגם רגשית – אחרת לקורבן אין ערך. לכפרה על החטא, לבקשת הסליחה, לתחינה בפני אלוהים – לכל אלה לא תהיה משמעות אם הקורבן לא יהיה קרוב ויקר למקריבו.