צמד הפרשות החותמות את חומש שמות עוסקות בהכנות האחרונות לחנוכת משכן ה'. הפרשה נפתחת דווקא בציווי שכביכול לא קשור למלאכת המשכן: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'" (ל"ה ב'). נדמה שהציווי הזה הוצב בפתחו של תיאור בניית המשכן כתזכורת לכך שגם בניית המבנה המקודש אינה דוחה את קדושתה של השבת. במלים אחרות, כשהזמן המקודש והמרחב המקודש עשויים להגיע לכדי התנגשות, הזמן הוא שמנצח. הרוח מביסה את החומר, אולי מכיוון שהמרחב הפיסי הוא טבעי וזמני, מה שפילוסופים אוהבים לכנות "טמפורלי", ואילו הזמן בתרבות היהודית, מעצם הווייתו הוא על־טבעי ונצחי.
בסוף פרשת "פקודי" משה הוא זה שחונך את המשכן. המרחב התקדש על ידי משה האנושי, בעוד שהזמן, במקרה זה השבת, התקדש על ידי אלוהים ומכאן עליונותו. מכך הסיק הרב אברהם יהושע השל ש"היהדות היא דת הזמן, השואפת לקדש את הזמן".
הרוח מושלת על החומר. לכן גם אולי מתואר אמן המשכן בצלאל בן אורי לא רק כאדם מוכשר מאוד, אלא כמי שרוח אלוהית שוכנת עליו: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל־מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת" (ל"ה ל"א-ל"ג). אולם ממש כמו במשל המערה של אפלטון, מרגע שהתמלא בצלאל בידע על ה"יפה" ואיך ליצור אותו הוא נדרש להעביר אותו הלאה בשליחות חינוכית: "וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ" (שם ל"ד). בצלאל מעביר את הידע לאמנים נוספים, בהם אהליאב בן אחיסמך משבט דן, ואלוהים "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת־לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב" (שם ל"ה).
לבצלאל ואמניו יש לא רק כישרון טבעי אלא גם "חוכמת־לב" הנובעת מהשראה אלוהית. זוהי לא חוכמה רציונלית, שכלית וקרה. מצד שני, היא גם לא טוּב־לב במובן המוסרי. חוכמת־לב היא איזו שהיא אינטואיציה המושגת באמצעים רוחניים. במונחים חילוניים זוהי אולי הנקודה הלא מוסברת הזאת שבה נתקל אדם המבקש להסביר מה ההבדל בין אמנות יפה לאמנות נשגבת.
לא בכדי הדברים נאמרים דווקא על בצלאל ואמניו, ולא בכדי הם נאמרים בהקשר של בניית המשכן. במובן מסוים אמנות המשכן היא הגשמה או ריאליזציה של האלוהי בכלים ארציים. היא לא רק מפארת את אלוהים ומתחנפת אליו אלא היא גם נועדה לגלות משהו מהסוד האלוהי בעולם הממשי. א"ד גורדון, שהושפע רבות מרעיונות הקבלה והחסידות, כתב על כך ש"היופי הוא זיו גלוי מבהיק מאור החיים הנעלם". האמן מצליח להביע בכלים אנושיים מה שרובנו לא מצליחים להביע אפילו במלים: את אותו דבר "שאתה מרגישו ואינך תופסו, ואין בידך להביעו", כלשונו של גורדון. אלוהים בוחר להשרות את חוכמת־הלב המסתורית הזאת דווקא על האמנים העובדים על פרטי המשכן. מכיוון שהמשימה שלהם היא לבטא משהו מהאלוהות בעולמנו, הרי שהאלוהות צריכה לשכון בתוכם.
עם תום בניית המשכן, שמומן מכספי ציבור, משה מחליט לספר לעם בדיוק כמה עלה כל דבר, באקט מרשים של שקיפות ציבורית. הוא מספר להם כמה תרומות נאספו וכמה עלה כל מרכיב בבניית המשכן. הדברים נאמרים ללא הקדמה וללא הסבר, כך שבעצם אנחנו לא יודעים למה משה בוחר לתת לעם דין וחשבון על בניית המשכן. במדרש תנחומא חז"ל תוהים על כך, שהרי משה הוסמך לבנייה על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו ולא על ידי העם.
המדרש מסביר שמשה שמע אנשים מדברים מאחורי גבו ומספרים שהוא התעשר מבניית המשכן. כך למשל אמר ר' חמא: "ראה צווארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו — אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים". חברו של ר' חמא מרחיק לכת אף יותר ואומר שמי שידיו בכל כך הרבה כספים אפשר רק לצפות שייקח קצת לעצמו ויתעשר — טענה שמזכירה קצת את השיח על השלטון המקומי בישראל, ש"מצמיח" משורותיו בשנים האחרונות ראשי ערים החשודים בעבירות כלכליות שונות. לא מכבר נשמעה האמירה שהשלטון המקומי בישראל "משחית" גם את הטובים ביותר. זו הנחה שאומרת שמי שמקורב לצלחת, בהכרח יטמון ידו בצלחת. מכיוון שמשה שומע את הדיבורים הללו, הוא נותן לעם דין וחשבון על הוצאות והכנסות בבניית המשכן.
חז"ל טוענים, אם כך, שמשה סיפר לעם על עלויות בניית המשכן רק כדי להשתיק את הרכילות עליו. אבל אפשר להציע גם שהשקיפות הזאת נובעת מעיקרון גבוה ונעלה יותר, שאומר שהציבור הוא הריבון, הוא זה שמשלם ולכן הוא זכאי לדעת מה קרה עם הכסף שלו. בשנים האחרונות פעלו בכנסת נציגים מעטים שחרתו על דגלם את השקיפות. בסבבי הבחירות האחרונים כמה מהם עזבו את הכנסת מרצונם או משלא שובצו במקום ריאלי באף רשימה. מוקדם עדיין לדעת אם בכנסת החדשה יימצאו מי שיילחמו למען השקיפות הציבורית, כי אי אפשר לסמוך רק על ארגונים חוץ־פרלמנטריים שיתבעו זאת מנבחרי הציבור שלנו.
מבקר המדינה עובר בימינו תהליכים של סירוס והחלשה, ובתקופה מורכבת של מגפה משתוללת, סכסוך בלתי נגמר בעזה, קשיים בהרכבת ממשלה ואיומים אסטרטגיים מבית ומחוץ, יהיה מי שילגלג על השקיפות כנושא שולי ולא חשוב. משה מזכיר לנו במעשיו שהשקיפות היא לא רק ערך שלטוני, אלא היא עיקרון יסודי במדינה דמוקרטית: זכות הריבון לדעת והחובה של נציגיו לספר.