נהוג לדמיין את חטא העגל כמעשה של כפירה באלוהים, אבל יותר מכל, חטא העגל מבטא אמונה עמוקה ורצון לעבוד את אלוהים. עם ישראל לא נוטש את אלוהיו בחטא העגל, בדיוק להפך. הוא מואס בציפייה ולא באלוהים. הוא חסר סבלנות ולכן הוא מייצר ייצוג סימבולי של אלוהיו. אולי זוהי גם הסיבה שאהרן, אחיו של משה שנמצא עדיין על הר סיני ומבושש לרדת, עוזר לעם ביצירת העגל. אהרון אפילו לא מתווכח אתם, כנראה מפני שהוא לא ממש יודע איזה סוג של אלוהות מופשטת אמורה להתעצב בסיני, ובחסרונו הממושך של משה הוא מרגיש שהעם זקוק להכוונה ולסיוע אלוהי. הוא אף מכריז על יום המחרת כעל חג לה', ובשימושו בשם המפורש נראה שהוא מזהה בין פסל הזהב ובין האלוהים. חטאם הגדול של בני ישראל הוא אם כן חטא הפזיזות וקוצר הרוח, ולא איזו כפירה רדיקלית בדבר ה' או הפרת ציווי מפורש כמו בחטא גן העדן.
עשיית העגל מכעיסה את אלוהים ואת משה בגלל ה"הגשמה" של אלוהים והדמיון לפסלי האלילים של העמים האחרים באזור. יש כאן אקט של זיוף, של חוסר אותנטיות ושל הפקעת המקודש מתחומו הראוי. אבל במובן מסוים זהו גם אקט של "חילוּן" של האלוהים. חוקר הדתות ויליאם ג'יימס הגדיר חילון בין היתר כ"הפקעת דבר־מה ממרחב מקודש למרחב ארצי". בני ישראל החוטאים "מורידים" את דמותו של אלוהים מהרקיע המופשט לחיים הממשיים ומציבים אותו, כמו שכתבה רחל המשוררת, "כאן על פני אדמה, לא בעבים מעל".
גם איסורים אחרים בפרשה מזכירים לנו שאת המקודש אסור לחקות ואסור לעשות בו שימוש של חול. כך למשל משחת השמן שעושים במשכן: "שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם, עַל־בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ, קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (ל' ל"ב-ל"ג); וגם קטורת המשכן: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לה', אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" (ל' ל"ז-ל"ח). כך גם חילול השבת מוזכר כעוד דבר שאסור לעשות ממנו חול: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (ל"א י"ג-י"ד). במובן הזה, העגל הוא חטא מכיוון שהוא מסמל את הזיוף ואת חוסר האותנטיות מצד אחד, ואת הניסיון להפוך את הקדוש לארצי מצד שני. ריבוי האיסורים מלמד אותנו שאקט ה"חילוּן" הזה הוא אולי אסור, אבל הוא בהחלט נפוץ.
פרט מתוך עבודה של ציקי אייזנברג, 2020
בני ישראל משלמים מחיר כבד. הלוחות שהיו אמורים להגיע אליהם ולהסדיר את החיים המשפטיים והדתיים שלהם נופצו בזעם על ידי הנביא שעמל עליהם יומם וליל; הם נאלצים לשתות את אפרו של העגל שמשה שרף, טחן ופיזר במים; ואחרי כל זה, כשמשה רואה "אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא" (ל"ב כ"ה), וכנראה לא מבין עדיין את חומרת מעשיו, יוצא משה בטבח נטול עכבות. הוא אוסף את בני שבט לוי בקריאה המפורסמת "מי לה' אלי", שתיהפך לימים על ידי מתתיהו החשמונאי לזעקת מלחמה קנאית, ושוחט כשלושת אלפים איש מבני עמו.
מה שהכי בולט בטבח האחים הזה הוא ההרג חסר ההבחנה. ההנחיה של משה היא כללית ואכזרית: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ־אֶת־אָחִיו וְאִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (ל"ב כ"ז).
משה אמנם מדבר כאן בשמו של אלוהים ("כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"), אבל בניגוד לציוויים אחרים בפרק לא ברור מתי אלוהים מצווה עליו לטבוח בעם. גם הפרשן חזקוני בן המאה ה-13 כותב: "דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה… ועל זה נאמר 'מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים'" (ישעיהו מ"ד כ"ו). גם רש"י מפרש שהפסוק הזה בישעיהו נאמר על משה, והוא מכוון למערכת יחסית מרתקת ולא מובנת מאליה: משה הוא לא רק המבצע של דברי אלוהים, אלא גם להפך.
דוגמה מאלפת לכך היא הרצון של אלוהים להשמיד את העם לאחר חטא העגל: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל", הוא אומר למשה (שמות ל"ב י'). משה מתווכח בסגנון אברהמי ומשכנע את אלוהים שלא להשמיד את העם. אלוהים מיד מתחרט "עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (ל"ב י"ד). באורח אירוני, דווקא לסיפור האכזרי הזה יש מסקנה חילונית להפליא הנוגעת לריבונותו של האדם וליכולת שלו לעצב את מציאותו, ואפילו להשפיע על החלטותיו של אלוהים.
"לא תהיה מלחמת אחים", צייץ לאחר הבחירות יו"ר כחול לבן בני גנץ. אולי כדי למנוע מלחמת אחים צריך להבין מהו החטא המהותי שמסתתר מאחורי חטא העגל: הניסיון ליצור פתרון מלאכותי לתהליכי עומק שלוקחים זמן. התורה היא סמל לשלמות מוסרית וכתיבתה על הר סיני נמשכה זמן ארוך בגלל שיצירת חברה מתוקנת היא תהליך ממושך. בני ישראל ביקשו ליצור פיתרון־אינסטנט שתכליתו בעיקר ראוותנות וסגידה לצורה ולא לתוכן. ההמתנה לממשלה שתתקן את השסעים, ההסתה, הפערים החברתיים והסכסוך — ייתכן שתיקח עוד קצת זמן. בינתיים צריך אולי לחשוב פעמיים על כניעה לפתרונות קסם מזויפים ובני־השגה הניצבים לפתחנו, גם אם הם מפתים כעגל מזהב טהור.