הפנמה דתית ונאמני המקדש | פרשת תרומה

באחד הפרקים האחרונים של "בואו לאכול אתי", תוכנית הבישול הביתי של כאן 11 שמקורה בפורמט בריטי, מתנהל דיון בין שני בחורים דתיים צעירים. בעודם מנשנשים במבט ביקורתי מאכל בנאלי כלשהו הם מתווכחים על האפשרות להקים את בית המקדש השלישי על הר הבית. האחד, פעיל הר הבית חדור אמונה המתגורר בבית־אל, משוכנע באפשרות הממשית להקים בימינו את המקדש המיוחל במקומו המקורי. השני, הומו תל אביבי דתי, מנסה לשכנע שגם אם זוהי משאת נפשו ותפילותיו כאדם מאמין הרי שכאדם רציונלי ומעשי הוא לא רוצה בבניין המקדש השלישי שיביא למלחמה אפוקליפטית עם רוב העולם המוסלמי. התוכנית נועדה לבדר והסטריאוטיפיזציה הזולה נועדה להשטיח את הדיון, אבל מבעד לתבשיל הבקר ופירה הבטטה מסתתרות אחת הסוגיות השנויות במחלוקת ביותר בתרבות היהודית החדשה.

בואו לאכול איתי (צילומסך מתוך כאן 11)

אפשר להיות ציניים כלפי הניסיונות להקים בית מקדש שלישי על הר הבית. אפשר לטעון שזו פנטסיה משיחית, אפשר לשכנע שזה יביא למלחמת עולם שלישית, אפשר לתהות מה נעשה עם המסגדים המצויים על ההר, אבל אי אפשר להכחיש שלנאמני הר הבית יש תוכנית ברורה ומסודרת. זו לא בדיוק פרוגרמה פוליטית או מצע מתוחכם, וזוהי אחת התוכניות הוותיקות בנוף הפוליטי הישראלי. לתוכנית הזו קוראים התנ"ך, והוא כולל בתוכו הנחיות מפורטות.

ההוראות המופיעות בפרשת "תרומה" הן לא לבניית בית המקדש דווקא, אלא לבניין המשכן, שנועד להיות מקום הפולחן במהלך נדודי ישראל במדבר. ההוראות לבניית המשכן מפורטות מאוד וכוללות בתוכן את מרכיביו השונים: ארון העדות, השולחן עליו נערכו הקורבנות ועליו נח לחם הפנים, מנורת הזהב המפורסמת, יריעות הגג, דפנות המשכן, הפרוכת והמזבח, ואפילו חצר המשכן זוכה לתיאור מדוקדק. המידות ברורות, החומרים הנדרשים מפורטים, והכל מפואר מאוד ומרשים.

הכספים שנועדו למימון הפאר הזה נאספים מבני ישראל, "תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כ"ה ב'). האיסוף הוא אפוא וולונטרי והסכום תלוי בנדיבותו של התורם. הם אוספים "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים, וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים, ושֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים, אַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שם ג'-ז'). אכן מרגש מאוד, אבל כנראה שלא ממש עובד. זמן מה לאחר מכן אוזלים ככל הנראה הכספים למימון הבנייה, ובפרק ל' מתבקש כל העם לתרום סכום קבוע, "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל", סכום שווה לכל נפש הנאסף באופן חד פעמי ורגרסיבי, כלומר לא לפי מדדי הכנסה אלא סכום זהה מכולם. לא ברור למה עובר משה ממימון התנדבותי למס מחייב, אבל אחת משתי אופציות עומדות בפנינו: או שכמו שקורה לפרויקטים ציבוריים, החל מקונסרבטוריון עירוני ועד למטוס ראש הממשלה, הפרויקט מתנפח ומתייקר; או לחלופין, יכול להיות שהעם, שהתבקש לתרום "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", לא ממש תרם. בכל אופן, המס המחייב כנראה עובד יותר טוב מתרומות והמשכן נבנה.

The Tabernacle in the Wilderness; illustration from the 1890 Holman Bible

התיאורים המפורטים יכולים לשכנע אותנו שאלוהים הוא נובוריש שרוצה בית מידות יפה לשכון בתוכו בזמן שבני ישראל ניצלים בחום המדברי. אבל בציווי על בניית המשכן מסתתרת תובנה תיאולוגית מרתקת: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לא בתוכו, אלא בתוכם. זהו הרמז המטרים לתהליך תפישתי מרתק שיעבור על העם היהודי במהלך אלפי שנות קיומו: ההפנמה הדתית. השינוי הדרמטי מתפישה שלפולחן יש מקום אחד (תפישה המבוטאת בצורה הטובה ביותר בספר דברים) לתפישה שאלוהים נמצא בכל מקום, או בלשונם של המקובלים והחסידים, "לית אתר פנוי מניה" (תיקוני זוהר קכ"ב).

התפישה שאין מקום שפנוי ממנו, כלומר שהאלוהות שוכנת בעולם כולו או בתוך האדם פנימה ולא במקום גיאוגרפי, היא תודעה קריטית לעם שנמצא כבר מאות שנים בגלות, רחוק מרחק מזרח ממערב, פשוטו כמשמעו, מבנייתו המחודשת של בית המקדש. המקובלים שפעלו בספרד התפללו לבנייתו של בית המקדש, אבל באופן הריאלי ביותר הם לא העזו לחשוב על זה כאופציה ממשית, בוודאי לא באופן שבו נאמני הר הבית מקווים. ח"כ לשעבר יהודה גליק, שנעצר בשבוע שעבר באופן מתוקשר בהר הבית, פועל לא רק מתוך אמונה כללית בחשיבותו של המקום אלא מתוך תפישה ריאל־פוליטית שרואה במקדש חשיבות דתית ראשונה במעלה.

לא בטוח שאותם פעילים למען הקמת המקדש, התרים אחרי עפר של פרה אדומה ומקבלים תרומות מנוצרים אוונגליסטים המפללים לחורבן כיפת הזהב, חושבים שברגע שנבנה את הדביר על אבן השתייה אלוהים ירד למטה וישכון במקדש. הם מכירים את הפסוק ואת פרשנויותיו ויודעים שאלוהים, גם בתפישה האמונית הקלאסית ביותר, לא שוכן בקופסה מזהב טהור. וכן ברור שמעורבות כאן, לצד התפישה הדתית, גם תקוות לאומיות חזקות. אבל יש בפעילותם הדתית של נאמני המקדש איזשהו ניסיון להשיב את הסדר הקוסמי על כנו. אלוהים שיש לו בית, כך הם גורסים, הוא אלוהים ששוכן בתוך העם והשגחתו קרובה, חזקה ומעורבת יותר. במובן עמוק זוהי ריקאציה לתהליכי ההפנמה הדתית שעבר העם היהודי לאורך שנותיו בגלות וחזרה ליהדות שיש לה מוקד גיאוגרפי ברור, משכן שאפשר לשכן בו את הבורא, לעבוד אותו, ואולי גם להיעזר בו לצרכינו הפוליטיים בביסוסה של הרפובליקה היהודית החדשה.

פורסם לראשונה בעיתון הארץ