בעקבות הציווי "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת" אפשר לשאול מדוע כל כך נדיר המראה של חבר כנסת שמפר משמעת סיעתית בגלל צו מצפונו. אפשר גם לתהות על מי מאתנו שנגררים אחרי עשיית עוול רק כדי לא להוציא את עצמנו ממעגל חברתי.
התורה היא בראש ובראשונה ניסיון להסדיר את החיים האנושיים על פני אדמה. מעבר לניסיון לספר את מיתוס הבריאה ואת סיפוריהם של האבות, מנסה התורה להגדיר גבולות מוסריים ודתיים ולאפשר מערכת מורכבת ומפורטת של חוק ומשפט. אם בשבוע שעבר קראנו בפרשה על המהפכה השיפוטית של יתרו, הרי שהשבוע נותן ספר שמות לשופט המקראי חלק נכבד מ'ספר החוקים' לפיו הוא יכול לדון את בני האדם. לא פחות מחמישים ושלושה חוקים ומצוות מובאים בפרשה, והם עוסקים בדיני עבד, בדין הפלילי, בהתנהלותו של אדם בבית המשפט, בדיני הארץ ותושביה או בדיני חגים ומועדים.
בתוך כל החוקים הניתנים לבני ישראל על ידי משה ובשמו של אלוהים, בולטים במיוחד החוקים שלא מסתפקים רק בהגדרת החוק עצמו, אלא מוסיפים לניסוח החוק נימוק כלשהו, דבר שהתרגלנו אליו בחוקי המדינה אבל בחוקי המקרא הוא יחסית נדיר. כזו היא למשל המצווה שמופיעה יותר פעמים מכל ציווי אחר בתורה: "וְגֵר לֹא־תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כ״ב 20). מה שבולט במצווה הזו, שבניסוחים שונים מופיעה לא פחות משלושים ושש פעמים, זה שמתווסף אליה נימוק. בעוד שחוקים אחרים מסתפקים בתיאור החוק עצמו, הרי שהאיסור על הונאת הגר מקבל הסבר מוסרי: אל-לכם להונות את הזר ולא לדחוק אותו לפינה, כי אתם עצמכם הייתם זרים בארץ מצרים ואתם יודעים במה מדובר. זו מצווה שמכוונת לא רק להתנהגותם של בני אדם, אלא לתודעה שלהם. היא מבקשת מהם לגלות אמפתיה כלפי הזר שנמצא בארצם, מכיוון שהתודעה היהודית באופן עמוק היא תודעה של פליטוּת ושל זרוּת. אנחנו יודעים מה זה להיות זרים, אומר התנ"ך, אז על אחת כמה וכמה עלינו להיות טובים כלפי הזרים שנמצאים בקרבנו. אנחנו היינו קורבנות, אז אסור לנו לאפשר לאף זר להיות לקורבן בארצנו.
לאחר מכן מצווה עלינו התורה להתייחס בחמלה ליתום ולאלמנה שבקרבנו. גם כאן התנ"ך מספק נימוק: "כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן׃ אִם־עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם־צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ׃ וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (פס' 23-21). אם להודות על האמת, זה יותר איום מאשר נימוק. אם לא תתייחסו יפה לאלמנות וליתומים, אומר אלוהים, אני אהפוך את נשותיכם לאלמנות ואת ילדיכם ליתומים. פרשנות המקרא הקלאסית תקרא לזה 'תורת הגמול', מה שמתחבר יפה עם הפסוקים הקודמים שהבטיחו "עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן" וכן הלאה (כ"א 24). אבל נדמה לי שיותר מכך, יש פה ניסיון לזרוע בתודעתו של המזיק המוּעד אמפתיה כלפי קורבנותיו העתידיים. במילים אחרות אומר התנ"ך: חשוב על אשתך כאלמנה, ואז חשוב על ילדיך כיתומים. ואז, כשאתה מרגיש איך זה להיות במקומו של החלש, או-אז תחליט אם לעשוק אותו או לא.
כמה פסוקים לאחר מכן עוברת הפרשה לתאר התנהגות ראויה בבית המשפט. אנו מצווים שלא לתת עדות שקר ("לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", כ"ג 1), ולא לתת יד לעדות כזו, או לעדות המבקשת להזיק ללא סיבה ("עֵד חָמָס"). הציווי הבא מנוסח כך: "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת" (פס' 2). יש שיגידו שמדובר על מצב של תיקו בבית המשפט, בזמן שהוא דן בדיני נפשות, למשל במקרה שדנים בו שני שופטים והם חלוקים ביניהם, אז לשלישי אסור להכריע לטובת עונש-מוות אם הוא שובר השוויון.
בית המשפט העליון
אבל אפשר להבין את הפסוק גם אחרת, על דרך שקרובה בעיניי יותר לפשט הכתוב: הפסוק מבקש מאתנו שלא לנטות אחרי הרוב, אם אנחנו יודעים שהרוב עושה רע. הקריאה הזו מבקשת מאיתנו להתנגד לעריצות הרוב כשאנחנו מבחינים בה, כשאנחנו רואים שהרוב מתכוון להרע ללא הצדקה. אפשר גם בהקשר הזה אפשר לשאול על ה'מורדים' שערקו ממפלגותיהם לטובת הצבעה כזו או אחרת, ומדוע כל כך נדיר המראה של חבר כנסת שמפר משמעת סיעתית בגלל צו-מצפונו. אפשר גם לתהות על מי מאתנו שנגררים אחרי עשיית עוול רק כדי לא להוציא את עצמנו ממעגל חברתי.
כמו באיסורים על הונאת הגר, היתום והאלמנה, גם בציווי הזה יש מימד תודעתי מאוד עמוק. על מנת להתנגד לעריצות הרוב, צריך האדם לדעת מה בכלל לא בסדר בעמדת הרוב, הוא צריך להיות בתודעה של טיפוח ה׳טוב׳ ולהתנגד לכל גילוי של 'רע'. אם באיסור על הונאת הגר הנימוק הוא היסטורי (גרים הייתם בארץ מצרים), ובאיסור על עינויים של יתום ואלמנה הנימוק הוא הצבת משפחתך במקומם כתרגיל אמפתי, הרי שפה הנימוק הוא מצפוני טהור: במידה ואתה רואה עוול, גם אם הוא נגרם על ידי הרוב, עליך לא לשתף פעולה עם העוול.
ממש לאחרונה פורסם מחקר של חוקרים באוניברסיטת הארוורד שקבע כי בשוק העבודה המשתנה של המאה ה-21, התכונה הבאה שתהיה מבוקשת ביותר בקרב מגייסי כוח-אדם תהיה דווקא אמפתיה. אנחנו רגילים לחשוב שחוקים צריך לקיים בגלל שהם חוקים, אך נדמה שהמקרא רומז לנו שכדי שבאמת נציית להם אנחנו צריכים להבין אותם כציוויים מוסריים המעודדים אמפתיה ולא רק כחוקים. כדי לפתח אמפתיה צריך להבין את הצד השני, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו. צריך לשים את עצמנו בנעליו, גם אם הן לא במידתנו. צריך להתנגד לעוולות כשהן ניצבות לנגד עינינו, ולא להותיר את האמפתיה כרגש בלבד, אלא לתרגם אותה למעשים.