לחלק את העולם כולו לבעדנו ונגדנו | פרשת יתרו

בספרו ׳האדם החד מימדי׳ כותב הרברט מרקוזה על התיאורים שאנחנו נוהגים לצרף לשמותיהם של אנשים, ועל כך שלכל צירוף כזה יש משמעות נסתרת רבה. כך למשל יש הבדל גדול אם באתר חדשות מדווחים על ״הבמאי הנודע קוונטין טרנטינו״ או ״הישראלי הטרי קוונטין טרנטינו״, כאשר ברור שהאחרון מבליט מרכיב אחר בזהותו של נושא המשפט מהראשון. בדומה לכך אפשר להצביע גם על הנטייה הידועה לצרף את התואר ׳יהודי׳ לכל הוגה דעות, שחקנית או זוכה פרס נובל, בין אם זהותו היהודית רלוונטית לסיפור ובין אם לאו. מרקוזה (אף הוא יהודי) שספרו יצא לראשונה ב-1964, ביקש להצביע על האופן שבו הכינויים יוצרים רושם ״מאגי והיפנוטי – היטל דימויים שיש עימם אחדות ותיאום-ניגודים שאין לעמוד בפניהם״. האדם והפעולה המוצמדת לו, כגון ״אבי כיפת ברזל עמיר פרץ״ או ״איש הימין הקיצוני איתמר בן גביר״, הופכים למכלול אחד, בלתי ניתן להפרדה, המעצבים מבלי משים את השקפתנו על הדמות המדוברת ומצמצמים את מכלול הווייתו לכדי כינוי או שניים.

הרברט מרקוזה

כך גם נפתחת פרשת יתרו בסדרה של כינויים המוצמדים לדמות המובילה את הפרשה. ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה״, וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה״, וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה״ וכן הלאה (שמות י״ח). בפעם הראשונה יתרו מוזכר בתפקידו המקצועי, המעיד גם על מעמדו הרם בחברה המדיינית, שכן נאמר לנו שהוא לא כוהן במדין אלא כוהן-מדין, ביידוע. בפעמים הבאות הוא מוזכר רק כחותנו של משה, והצירוף הזה מופיע חמש מתוך שבע פעמים בהן מוזכר שמו בפרק. לא נותר לנו אלא לתמוה, למה חשוב למספר המקראי להזכיר לנו שוב ושוב שיתרו הוא חותן משה. האם הספקנו לשכוח?

צריך להזכיר אולי מה תרומתו של יתרו לפרשה, ולמערכת המשפט העברי בכלל. יתרו הוא זה שמציע למשה לבזר את מערכת המשפט השבטית, בראשה עמד משה לבדו ושפט את כל העם, ולהפוך אותה למערכת היררכית. ״מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם–מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב״, שואל יתרו את משה (פס׳ 14). יתרו מזועזע לשמוע שמשה שופט לבדו את כל העם. ״לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ״ (פס׳ 17). יתרו מציע למשה למנות תחתיו פקידים שישפטו את המקרים הקלים, ובמידה ויהיה צורך יעלו במערכת הערכאות: ״וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם״ (פס׳ 22).

זו מהפכה שיפוטית דרמטית, שמכשירה למעשה את הפיכתו של עם-ישראל מחמולה שבטית יוצאת ירך יעקב ל׳מדינה שבדרך׳ עם מוסדות מסודרים. וכל זה תוצרת עצתו של יתרו, שהוא בסך הכל, לא הכי יהודי. נדמה אולי שהמספר מבוהל מהמחשבה שאבי המהפכה השיפוטית הישראלית הוא, רחמנא ליצלן, נוכרי. מכאן אולי נובעת האובססיה להזכיר לנו שהוא חותן משה, כלומר ׳נוכרי טוב׳, מאנשי שלומנו, וצריך להקשיב לו. אולי מכאן נובעת גם החלטתו של נשיא ארצות הברית טראמפ למנות דווקא את ג׳ארד קושנר, חתנו היהודי, לעיצובה של ׳עסקת המאה׳ המדוברת. האם טראמפ זיהה נכונה את הסנטימנט היהודי העמוק, שנוהג לחלק את העולם כולו לבעדנו ונגדנו, ומבקש להציב את קושנר בקדמת הבמה כדמות ׳משלנו׳ המסייעת לתוכנית להחליק בגרון הישראלי?

ג'ארד קושנר

לאחר תיאור הרפורמה המשפטית של יתרו, מופיע תיאור מאלף של ברית סיני, הנחתמת באותות ובמופתים בין העם ואלוהיו. הברית כוללת אמירה ברורה לגבי היות העם היהודי ׳עם סגולה׳. במסורת היהודית קיים ויכוח ארוך שנים על השאלה האם סגולתו של העם היא אימננטית, כלומר נתונה לו מעצם קיומו, או שהיא נרכשת במעשים. המייצג הבולט של הגישה הראשונה הוא רבי יהודה הלוי, ומהצד השני של הזירה ניצב הרמב״ם. נדמה שפרשת יתרו מצדדת זו הפעם בגישה השנייה. אלוהים מודיע לעם בחגיגיות: ״אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ״ (שמות י״ט 5). כלומר, הכתרתו של העם כמיוחד והענקת הפריבילגיות הנלוות לכך, לרבות הארץ המובטחת, מותנית בתנהגות מוסרית ובקיום המצוות הניתנות בסיני. זהו מה שעשוי להפוך את העם ל״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ״ (פס׳ 6).

בסוף הפרשה מובאת, כאילו בלי קשר לשאר המאורעות, הלכה משונה למדי. איסור מוחלט לבנות מזבח באמצעות כלי ברזל. ״וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ״. רש״י פירש שהאיסור נובע מההבדל התהומי שבין המזבח ובין החרב: ״שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיניף המקצר על המאריך״. הגיונו של רש״י מזכיר במובן מסוים את המנהג לא להכניס סכינים לחדר האוכל בתרבויות מסוימות במזרח אסיה, כי הסכין היא כלי מלחמה וחדר האוכל צריך שישרור בו שלום. רש״י מסביר שהמזבח נועד להשכין שלום, ואת השלום לא משיגים באמצעות כלי המלחמה. את הדרך, כך הוא אומר, צריך לצבוע בצבעי המטרה. גם כאן יש מקום לתהות לגבי תוכניות חלוקה הנכפות על הצדדים המעורבים בהן, האם יביאו לסיום מעגל האלימות או להגברתו? האם יביאו להשכנת שלום או להמשך שפיכות הדמים? האם המזבח של השלום בין ישראל והפלסטינים יכול להיבנות בכלי ברזל, או שמא עלינו לפנות לאפיקים אחרים, ההולמים יותר את רוחה של המטרה?

פורסם לראשונה ב'הארץ'