האידיאה הטהורה של שירות | פרשת אחרי מות קדושים

בסרט המפורסם של דיסני שואל הנסיך סימבה את אביו מלך האריות: "ומה בדבר האזור המוצל?" האם גם הוא חלק מהממלכה, שואל סימבה. "זה מעבר לגבול שלנו, לעולם אל תלך לשם סימבה", מזהיר האב בקשיחות. הלה מקשה מתוך תמימות ילדותית: "אבל חשבתי שמלך יכול לעשות כרצונו". הקושייה התמימה הזאת שואלת למעשה על גבולות הסמכות של המלך: גם לשליט רב העוצמה ביותר יש גבולות, ויש אזור שמאיים עליו או שאין לו שליטה מלאה עליו. תפקידו של השליט הוא להימנע מהאזור הזה בכל מחיר. זהו ה"עזאזל" של בעל השליטה.

ה"עזאזל" מופיע בפרשתנו בתור המקום שאליו מובל השעיר, סוג של תיש, שעליו מוטענים כל חטאיו של עם ישראל: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר. וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוָֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר" (ויקרא ט"ז כ"א-כ"ב).

תפקידו של השעיר להוביל את חטאיהם של בני ישראל אל מחוץ למחנה, שם לפי חז"ל מתרסק השעיר מראשו של צוק גבוה. זהו ניסיון מכוון של חז"ל לעקר את המושג מהיבטיו המיתולוגיים ולהפכו למקום גיאוגרפי בלבד. אבל במקורות אחרים, למשל בספרים החיצוניים, "עזאזל" הוא שמו של מלאך שסרח או של יישות רעה המנוגדת לאלוהים. ישראל קנוהל הציע שהשם "עזאזל" מגיע מדתות המזרח והוא משקף את העימות הדואליסטי בין אלוהים הטוב ובין מיני אלוהויות רעות, למשל "מוֹת", אל המוות הכנעני.

אבל מה שמעניין בסיפור הזה הוא לא רק השעיר האומלל שמוטלים עליו כל חטאי בני ישראל והמובל אל מותו. מי שיותר מסקרנת בפסוקים הללו היא הדמות המסתורית המלווה את השעיר: מיהו אותו "אִישׁ עִתִּי" שהולך עם השעיר אל האזור האפל אליו הולכים כל החטאים?

רש"י מסביר שמדובר באדם שהודרך למלאכה ו"הַמּוּכָן לְכָךְ מִיּוֹם אֶתְמוֹל". ההדגשה הזאת חשובה גם בהיבט הסמלי: מדובר בתפקיד חשוב וצריך להתכונן אליו היטב מבעוד מועד; אבל גם בהיבט ההלכתי: האיש העתי צריך לצאת לדרך במהלך יום הכיפורים, ואת ההכנות שהוא נזקק להן כנראה צריך לעשות לפני כניסת החג. יותר מכך, זהו תפקיד כל כך קריטי שהאיש העתי צריך להמשיך בתפקידו אפילו במחיר של חילול שבת. המשנה מסבירה: "עתי, שיהא מזומן, ואפילו בשבת, ואפילו בטומאה".

אבל מיהו אותו "איש עתי"? המקרא מסתפק בשתי המלים הללו ואפשר להבין אותן באחת משתי דרכים: או שזהו האיש המתאים ביותר, נבחר בקפידה והוכן למשימה, ועל דרך הפירוש הזאת הולכים רוב הפרשנים המסורתיים כמו שראינו. לחלופין, אולי זהו האיש שבמקרה נמצא באותה עת ונבחר אד־הוק למשימה. יוצא אחד הכוהנים לעֲזָרָה, החצר החיצונית של המשכן, ובוחר מישהו שנמצא שם באותה עת. אולי, כפי שמציע הרשב"ם, זהו "איש הבקי בדרכים ובמדבריות ורגיל בכל עת ששולחין אותו". ואולי זה מישהו שערכו למערכת החברתית דווקא לא כל כך גבוה, ודווקא משום כך הוא נשלח אל הלא־נודע.

הפרשן חזקוני בן המאה ה-13 מציע שאיש עתי הוא מי ש"שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה, שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו, לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה, וחוכמת המזלות היתה קלה בעיניהם". במובן הזה מתחברים בצורה מדהימה דמותו של השעיר ושל המלווה האנושי שלו, שכן שניהם נשלחים אל מותם בלא עוון, שניהם משמשים קורבן.

דווקא פרשנותו של חזקוני מבטאת משהו הרבה יותר אותנטי בבחירת דמותו של האיש העתי. בהחלט ייתכן שרבבות מתנדבים עמדו בתור והתנדבו ללוות את השעיר לעזאזל אל מותם המשותף. אבל סביר באותה מידה להניח שלא היו בקרב העם — שזה עתה יצא ממצרים, בנה את העגל וכבר הביע את ספקנותו כלפי האל ומצוותיו — מתנדבים רבים למות על קידוש השם. אין צורך לומר שאחד מבני אהרן המקורבים לצלחת לא התנדבו למלאכה המפחידה. במקרה כזה צריך היה צריך להימצא האדם המתאים, הראוי למשימה.