החברה המקראית היא לא חברה אינקלוסיבית. למרות שיש חוקים רבים שמגינים על החלש, מצרפים אותו לציבור הכללי ודואגים להחיל עליו את החוק הכללי, הרי שהמקרא לא עושה מאמץ מיוחד לטשטש את ההבדלים בין אוכלוסיות חלשות ובין הכלל. הוא מכיר בקיומן של אוכלוסיות שונות וחלשות כחלק בלתי נפרד מהמציאות, והוא מתמודד עמן בצורות שונות. כך למשל המצווה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא המצווה על אהבת הגר. אם הגרים היו נתפשים כחלק בלתי נפרד מהחברה לא היה צורך להזכיר שלושים ושש פעמים שהם ראויים לדאגה ולכבוד. כך גם האלמנה והיתום, שהם האבטיפוס לאוכלוסיות השונות והמוחלשות בתנ"ך ומוזכרים כאשר הציבור הכללי נדרש ליחס מיוחד אליהם.
בפרשת "אמור" מוזכרת אוכלוסייה רחבה של בעלי מום, שאם הם ממשפחת הכוהנים אזי נאסר עליהם לעסוק בעבודת הקורבנות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר, אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כ"א ט"ז-י"ז). המומים המוזכרים הם "עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ׃ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד׃ אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ" (שם י"ח-כ'). על בעלי אותם מומים נאסר להקריב קורבנות, להתקרב אל פרוכת המשכן ואל המזבח, "וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (שם כ"ג). עם זאת, מותר להם לאכול מהקורבנות כמו שאר הכוהנים.
בספרות חז"ל יש דיונים ענפים ומפורטים על האפשרויות השונות לבעלי מומים מסוגים שונים, פיסיים ושכליים, לגשת אל עבודת האל. בימינו, בכל מקרה, פסקה עבודת הקורבנות ולכן הדיון האקטואלי ביותר הוא על מעמד העלייה לקריאת התורה בבית הכנסת. גם אם חלקנו לא נוהג לפקוד את בתי הכנסת בשבת או בכלל, החוש הליברלי שלנו מתרעם כשאוכלוסייה מודרת מאפשרויות שונות ומוגבלת חירותה הדתית רק בגלל מאפיין מולד.
עמדה אפולוגטית תגיד שאלוהים אוהב את כל ברואיו, ושהוא לא מרחיק את בעלי המום מאלוהים אלא רק מעבודת הכהונה. אבל זו עמדה קשה להבנה, כי בהרחקת בעלי המום מהקודש אין ספק שיש גם הרחקה מן הכלל. בבתי מדרש אורתודוקסיים יתפלפלו חכמים מהנץ החמה ועד שקיעתה על אפשרות עלייתם לתורה של בעלי אוטיזם, מוגבלות שכלית התפתחותית, מומים פיסיים למיניהם, עיוורים וחירשים.
ההלכה עושה לאורך הדורות מאמצים במגמה דווקא להתיר, מתוך הבנה שהרחקת אדם מעבודת הקודש מרחיקה אותו מהאפשרות לממש את דתיותו במלוא הפוטנציאל שבה, ויחד עם זה גם מרחיקה אותו מתחושת שייכות מלאה לכלל הציבור. כך למשל הפוסק הידוע הרב פיינשטיין כתב כי "ודאי צריכים הציבור לקבלם בסבר פנים יפות", אך פעמים רבות בחסות ההלכה נמנע מאדם בעל מום גופני או נפשי לעלות לתורה כמו כולם, ואין ספק שזה יוצר עוגמת נפש ותחושה של זרות וריחוק.
תנועות יהודיות ליברליות במאתיים השנים האחרונות מצאו פיתרונות הלכתיים וחוץ־הלכתיים לסוגייה זו. ובאמת אדם בעל תודעה ליברלית, אפילו אם יקבל לעתים כמובנת מאליה את הדרתן של נשים מעלייה לתורה, יתקשה לקבל את ההדרה של אנשים, קל וחומר בני מצווה צעירים, עם תסמונות קוגניטיביות ועם מומים פיסיים. בתקופתנו אינקלוסיביוּת קיבלה מעמד של קדושה בקרב חוגים רחבים בציבור, ולכן דווקא המניעה מאוכלוסיות שלמות לממש את מסורתם ומנהגיהם כרצונם, היא בעיני רבים הטומאה האמיתית והחמורה ביותר. גם בזרמים האורתודוקסיים יימצאו בשנים האחרונות מי שיתירו ויגמישו את ההלכה יותר מבעבר על מנת להביא למקסימום את הכללתם של מי שפעם הודרו מהמסורת.
אבל אולי במקום לכעוס על ההדרה שיוצרת התורה אפשר לנסות להבין מה מקורה בכלל. מהיכן נובעת דרישתה של התורה שבעלי מום לא יעסקו בעבודת הקורבנות? התשובה טמונה אולי דווקא בהמשך הפרשה. כשם שבן למשפחת הכוהנים שיש בו מום אינו מורשה לעסוק בעבודת הקורבנות, כך גם נאסר בהמשך הפרשה להקריב קורבן שיש בו־עצמו מום: "כֹּל אֲשֶׁר־בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי־לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם׃ וְאִישׁ כִּי־יַקְרִיב זֶבַח־שְׁלָמִים לַה'… כָּל־מוּם לֹא יִהְיֶה־בּוֹ" (שם כ"ב כ'-כ"א).
כלומר, התורה דורשת שגם מקריב הקורבן וגם הקורבן עצמו יהיו חפים מכל דופי. אם מניחים רגע בצד את ההדרה החברתית הנגזרת מכך אפשר אולי למצוא בזה חוכמה: ישנן מלאכות מעטות מאוד בחיים, ובוודאי בהנהגת המדינה והחברה, שדורשות שהאדם שמבצע אותן יהיה נקי מכל רבב, שלם וטהור ככל האפשר. כך גם בפרשתנו מוגדרת קדושת הכוהן הגדול בנפרד משאר הכהנים: הדינים החלים עליו חמורים יותר, אסור לו להיחשף לטומאת מת ועליו להתחתן עם אשה בתולה בלבד. הוא מובדל ומיוחד משאר הכוהנים מפני שהאחריות המוטלת עליו רבה יותר. הכבוד והאחריות המוטלים עליו דורשים ממנו גם טהרה מיוחדת במינה.
הקדוּשה דורשת מהניגשים אליה להיות טהורים. ביום הכיפורים אנו אמנם "מתירים להתפלל עם העבריינים", אבל לא הופכים אותם לשליחי ציבור. הקדושה תובעת ממי שנתלה בו פגם כלשהו לקחת צעד אחורה ולאפשר לאחרים להוביל את הדרך. מי שאינו טהור או שלם יכול להתפנות מעבודת הקודש וללכת לטהר את עצמו, ואז אולי יורשה לחזור לכהן במקום הקדוש ביותר. אבל לעת עתה, אולי יש לו מקום בחברה, אולי יש לו אהבת הבריות — אבל אין לו רשות לגשת אל הקודש.