בתורה שבכתב יש מאות רבות של מצוות, בתוכן אפשר למנות מצוות עשה ולא־תעשה, מצוות שנראות לנו היום הגיוניות פחות או יותר, מצוות שיש בהן אכזריות ומצוות שיש בהן חמלה. ישנן גם מצוות שלא נעשה בהן שימוש כבר מאות רבות של שנים, ביניהן חוקי העבודה בבית המקדש וכאלה שחז"ל צימצמו וצימצמו עד כדי היעלמותן, כמו הלכת בן סורר ומורה הידועה.
בתוך אלה בולטת באופן מיוחד מצווה מרחיקת ראות שקובעת שבכל 49 שנים יחולק מחדש כל הרכוש של עם ישראל. מצוות היובל שמופיעה בפרשתנו נראית למתבונן המודרני היום כפנטסיה סוציאליסטית אוטופית, או לחלופין כמצווה אפוקליפטית מפחידה שמימושה הוא סכנה ממשית לחירות הקניין. מצוות היובל היא נייר הלקמוס המקראי לתפישות כלכליות מנוגדות גם היום, וזאת למרות שבאופן אירוני זוהי מצווה שמעולם לא בוצעה כהלכתה.
שנת היובל מגיעה בתום שבעה מחזורי שמיטה. בכל שבע שנים עוצרים מעבודת האדמה ואוכלים מהתבואה שצומחת מאליה. לאחר שבעה מחזורים כאלה, "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (ויקרא כ"ה ח'). ביום הכיפורים בשנה החמישים יש לתקוע בשופר ולקדש את השנה כשנת יובל, ולאחר מכן יש לשחרר את כל העבדים ולהחזיר את כל הקרקעות לבעליהן המקוריים.
מדברי חז"ל אנחנו לומדים שמצוות היובל לא מומשה מזה זמן רב. במסכת ערכין בתלמוד הבבלי מצוטטים חכמי המשנה, שקבעו שמרגע שגלו שבטי עבר הירדן המזרחי — ראובן, גד וחצי שבט המנשה — בטלה מצוות היובל. הסיבה המוזכרת היא שנאמר על המצווה "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", ומסבירים חז"ל: "בזמן שהכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן". למעשה, אין לנו שום עדות היסטורית, משום תקופה שהיא, למימושה בפועל של מצוות היובל. זה מה שהופך אותה למצווה שהיא פנטסיה: כמו ה"אוטופיה" היוונית, זהו אירוע בלתי ניתן להשגה וזה מה שמקנה לו את קסמו.
בתנועה הציונית היו רבים שרצו להחזיר את מצוות היובל לפעולה. הרצל עצמו כתב על כך ברומאן "אלטנוילנד", אך בחוק העתיק נעשה אצלו שינוי אחד משמעותי: "אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון", כותב הרצל. במקום לבעליהן המקוריים, "יסבו הקרקעות לחברה החדשה (למדינה). משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במידה לא שווה… גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא".
גם זאב ז'בוטינסקי אימץ את רעיון היובל וביקש לעצב משטר כלכלי שבתוכו מתקיים שוק חופשי למשך 49 שנים, ובשנה החמישים אוספים את כל הרכוש ומחלקים אותו מחדש: "בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן־חורין. שוב מתכונן שיווי משקל — התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה".
מצוות היובל לא הוחזרה למימוש, אך אם בכל זאת רוצים למצוא במצווה הלא־ממומשת השראה לחיינו היום אפשר אולי לחזור למטרותיה המקוריות. נימוק אחד למצווה מגיע מיד בהמשך הפרק. בדבריו לעם קובע אלוהים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (שם כ"ג-כ"ד). ניצבת כאן אמירה ברורה על עצם המושג מכירה של קרקע: מכירה היא לעולם לא לצמיתות, שכן בתפישה המקראית האדמות שייכות לאלוהים, וגם אם אנו מנהלים באמצעותן מסחר הרי שהן ברמה העקרונית והן ברמה המעשית הקרקעות לעולם לא שייכות לאדם באופן מלא. זהו העיקרון שמאפשר למצוות היובל להתקיים. חלוקתן מחדש של הקרקעות נתפשת כגאולה, מכיוון שברמה הרוחנית הקרקעות חוזרות בשנת היובל לבעליהן המקורי — אלוהים. ואכן, הרעיון העתיק של "הארץ לא תימכר לצמיתות" הוגשם במידה מסוימת בהחלטה על הקמת קק"ל כבר בקונגרס הציוני הראשון, ולאחר מכן בעקרונות הפעולה של מנהל מקרקעי ישראל.
נימוק נוסף למצווה אפשר למצוא גם בניסוח המצווה עצמה: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (שם י'). ייעודה של השנה הזו היא להגביר את החירות בארץ על כל יושביה ולקבץ יחדיו משפחות שהופרדו. סביר להניח שבשל מצוקה כלכלית נמכרו אנשים לעבדות אצל משפחות אחרות ונאלצו לחיות רחוק מביתם. שנת היובל פותרת את הבעיה הזאת בכך שהיא מערבבת מחדש את הנחלות שהוענקו לשבטים בחלוקת הארץ, ומצווה על בעלי העבדים לשחררם ולאפשר להם לחזור לנחלתם ולמשפחתם.
"דרור", אם כן, היא החירות לדוּר היכן שהאדם רוצה ולא היכן שהוא נאלץ. התורה מכירה בכך שמצוקה כלכלית ואובדן העצמאות הכלכלית הן לא פחות חוסר־חירות מאשר סוגים אחרים של עבדות. מי שאין לו אפשרות לכלכל את חייו באופן עצמאי כמוהו כעבד.
מדינת ישראל נמצאת בתהליך הולך וגובר של ניאו־ליברליזציה כלכלית וצמצום מדינת הרווחה. שנת היובל, בניגוד למצוות צדקה רבות שמוזכרות בתנ"ך, היא כלי לתכנון מרכזי של המשק. היא לא סומכת על טוב־לבם של פרטים אלא דורשת מהמדינה לבצע חלוקה מובנית של העושר וליצור מציאות חדשה. ייתכן שהיום יותר מתמיד, בניסיון לפתור את המשבר הכלכלי שנקלענו אליו, נדרשים פתרונות קיצוניים, לא מובנים מאליהם, ששוברים את הפרדיגמה הכלכלית וטורפים את הקלפים. ייתכן שדווקא העצמאים, שחירותם התעסוקתית היא מטה לחמם, זקוקים היום לכלים משמעותיים יותר של תכנון כלכלי־חברתי. אולי הגיע הזמן ליובל כלכלי חדש.