לפני שיוצאים לדרך סופרים את הקבוצה. כל מי שהוביל אי־פעם טיול יודע מה החשיבות של הספירה לפני היציאה לדרך. בצבא וגם בתנועות הנוער סיגלו את שם הפועל "להתפקד" ונתנו לכל חניך וחייל מספר ייעודי שיקל על הספירה. השורש פ.ק.ד הוא הדרך המוכרת בתנ"ך לכנות את ספירתו של העם, שנעשית בכמה וכמה הזדמנויות. אולם השורש משמש לא רק במובן של ספירה אלא גם במובן של פקודה או ציווי ("וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה", דברי הימים ב' ל"ו כ"ג), ענישה ("וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל יְרוּשָׁלִָם־בַּחֶרֶב, בָּרָעָב וּבַדָּבֶר", ירמיהו מ"ד י"ג), וגם במובן של נוכחות או ביקור ("וַיִּפְקֹד שִׁמְשׁוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ", שופטים ט"ו א'), זיכרון ("פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל", שמואל א' ט"ו ב'), ועבודה או תפקיד ("וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה'", ירמיהו כ' א').
בפרשת השבוע, הפותחת את חומש במדבר, העם עומד לצאת לדרכו מהר סיני לארץ המובטחת. ההכנות למסע נפתחות בספירת בני ישראל לפי השבטים, וכפתיח למפקד מוזכרים שמותיהם של נשיאי השבטים: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם" (במדבר א' ה'). מעניינת הבחירה במלים "יעמדו אתכם" המציבות את נשיאי השבטים כראשונים בין שווים ולא כמורמים מעם. נשיאי השבטים מגיעים מתוך השבטים עצמם, כסוג של מנהיגות לוקלית טבעית ולא כמנהיגים שמונחתים על העם מבחוץ.
המִפְקָד המבוצע בפרשה הוא לא מפקד של העם כולו. נספרים בו "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (שם ג'). המונח "יוצא צבא" כאן הוא מבלבל, שכן בני ישראל טרם השתתפו במלחמה וקשה להניח שקיים צבא שהם הספיקו לשרת בו. לכן הגיוני יותר ש"יוצא צבא" משמעו מי שיוצא אל הצבא, כלומר גברים (ורק גברים) המוכנים אל השירות והם בני למעלה מעשרים. במובן הזה, המפקד שאנו רואים לפנינו הוא למעשה הכנה ליום פקודה, מתוך הנחה סבירה שכאשר יתקרבו בני ישראל אל הארץ המובטחת הם ייתקלו בהתנגדות.
לאחר המפקד הכללי נערך המפקד המיוחד לבני שבט לוי. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ אַךְ אֶת־מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד, וְאֶת־רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם מ"ח-מ"ט). בני לוי אינם נספרים במפקד המלחמה מכיוון שהם לא מיועדים ללוחמה אלא לעבודת המשכן: "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל־כֵּלָיו וְעַל כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ, הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ, וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (שם נ'). מפסוקים אלו נגזרת הייחודיות של שבט לוי, שעם ההגעה לארץ לא קיבל נחלה אלא נסמך על תרומות ומעשרות ולא הצטרף למאמץ המלחמתי אלא שירת בקודש בכפוף לכוהנים בני אהרן.
בנוסף, יש עדויות לכך ששבט לוי היו מופקדים על פעולות השיטור והאכיפה. בספר דברי הימים מוזכר שגם דוד וגם יהושפט מינו שוטרים משבט לוי, ובתלמוד הבבלי (יבמות פ"ו ע"ב) מוזכר כי בתקופת המקרא "לא היו מעמידין שוטרין אלא מן הלוויים".
אחת הפרשנויות החתרניות על הפסוק "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם עַל־מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" היא של ר' יעקב בן אשר, המכונה "בעל הטורים". בן אשר, שחי במפנה המאות ה-13 וה-14, מזהיר מפני השררה והשחיתות שהיא אינהרנטית לדעתו לכל תפקיד ופקידוּת. דרכו הפרשנית היא למצוא בתנ"ך אזכורים מקבילים של אותה מלה ולהקיש ממשמעותה במקום אחד למשמעותה במקום אחר. כאן הוא מציין כי הביטוי "הַפְקֵד" מופיע בתנ"ך פעמיים, פעם אחת בפרשה שלנו ופעם אחת בפסוק מתהלים (ק"ט ו'): "הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ". מכאן גוזר הפרשן "וזהו שאמרו: אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה. וזה הוא 'הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם', שנעשו שוטרים, הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע".
בעל הטורים מציב זה מול זה את הפסוקים "הַפְקֵד אֶת־הַלְוִיִּם" ו"הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע" וגוזר שאין אפשרות להיות פקיד, כלומר בעל סמכות, מבלי להיות רשע: בני שבט לוי הוסמכו לפקידוּתם בדיוק מפני שנגזר עליהם משמים להיות רשעים. זוהי תכונה מובנית במי שמקבל עליו תפקיד רם־מעלה. זוהי גירסה דטרמיניסטית במיוחד לעמדה שהמקרא נוקט בעצמו כמה פעמים, למשל במשפט המלך הידוע המזהיר מפני השחיתות והסיאוב הנגזרים באופן כמעט מיידי עם מינויו של מלך.
החוקים הנגזרים מאזהרותיו של שמואל, לדוגמה "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (דברים י"ז ט"ז), נועדו לעצור את מה שנראה למספר המקראי כתכונה מובנית של בעלי השררה: לרצות להיות מורמים מעם, לצבור נכסים על חשבון העם ולדאוג לעצמם במקום לציבור.
הדברים הנוקבים של בעל הטורים אינם בהכרח רלוונטיים רק ברמת השלטון המדיני, הם גם יכולים לעורר תהייה דומה על כל מקום שבו מופקדת השררה בידי ה"פקיד". האם מעצם הווייתה של הבוסית בעבודה היא מוכרחה להיות "מרושעת"? האם הפקיד במס הכנסה חייב להיראות בעינינו כמי שרוצה ברעתנו? האם כל מי שממונה לתפקיד שיש בו סמכות, זה מפני שנגזר עליו "מלמעלה" להיות רשע?
זו עמדה קשה שלא משאירה הרבה מקום לאמונה באדם, ועם זאת, דומה שהתשובה לבעל הטורים, החושד באופן טבעי בכל בעל סמכות, טמונה כבר בפרשה עצמה בדמותם של מנהיגי השבטים: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם", אתכם ולא מעליכם. שכם אל שכם ולא ברשעות. אולי בכל זאת יש תקווה למנהיגים העומדים בתוך העם ולא מעליו.