פרשת סוטה היא פרשה הופכת קרביים. הכל בה אומר שליטה וכוח. ראשית, נקודת המבט היא כרגיל גברית: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה' י"ב). אם הגבר חושד ברעייתו שבגדה באמונו הוא לוקח אותה אל הכוהן ומתבצע בה טקס משפיל שנועד לבדוק אם בגדה בו או לא. הכוהן פורע את שערה של האשה, משביע אותה בנוסח שבועה מיוחד ומשקה אותה ב"מים המאררים", שיש בהם אפר מרצפת המשכן.
השורשים ש.ט.ה או ס.ט.ה, המשמשים חליפות, הם הרמז הראשון לכך שפרשיית סוטה היא סוגיה של שליטה. האשה החשודה לא מואשמת בבגידה מינית, גם אם זה החשד הראשון שעולה לקורא. בכלל לא נאמר לנו מה היא עשתה, מלבד שהיא סטתה ממה שמצופה ממנה וּמָעֲלָה באחיזת בעלה. הקונוטציה הראשונה היא לבגידה מינית מפני שאנו נתונים במסגרת תרבותית שבה הקשר המיידי הראשון בין איש ואשה הוא של בלעדיות מינית ושליטה, ולכן אם היא מעלה באמונו זה בוודאי בגלל שהיא שכבה עם אחר. לכך מתווספת גם המוטיבציה ההתחלתית לכל הסגה הזאת, קנאתו של האיש: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (שם י"ד). קנאתו של הגבר היא הסיפור פה ולא מעשיה של האשה.
התרחיש כולו מעוצב כסצינה דרמטית שבמרכזה נמצאת האשה כנאשמת העומדת בפני שופטיה. דנה פולבר כתבה במאמרה על הפרשה שהאשה מוקפת גברים בלי סוף: במעגל החיצוני הגברים המשוחחים עליה, משה ואלוהים; במעגל השני ציבור הגברים הקוראים בטקסט ורואים עצמם כנבגדים פוטנציאליים; במעגל הפנימי יותר עומדים העד והכוהן; וממש לצדה עומדים האיש החשוד ששכב עמה והאיש שלה שמקנא לה. ואילו היא, בבדידותה, מכונה "אשתו" בסתמיות ואין לה סניגור מלבד עצמה.
שיא השליטה הגברית על רוחה ועל גופה של האשה ניצב לפנינו בגזר הדין: אם אכן בגדה, "וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ" (שם כ"ז). הגורל הצפוי לה הוא של בגידת הגוף: בטנה תתנפח וירכיה יעשו נפולות ומצומקות. עד כאן נראה שנקודת המבט הגברית היא זו שמעצבת את העונש: האשה לא תהיה מושכת כבעבר ולא תהיה רצויה לגברים אחרים. ברור שמבחינתם של המענישים זהו עונש איום ונורא.
אך מבין השיטין מסתתר עונש נוסף: פגיעה ביכולת של האשה להרות, מה שעלול להביא לסיום הנישואים ולהפיכתה למנודה חברתית. אנחנו מבינים זאת דווקא מה"פרס" שהיא זוכה בו אם במבחן נמצא שלא בגדה: היא נכנסת להריון. "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (שם כ"ח). במובן הזה, האשה שסטתה מהמצופה ממנה נהפכת לאשה סוטה לכל חייה: אות קין לאשה שאיתרע מזלה ונכשלה בטקס הגברי. השליטה היא לא רק על גופה של האשה ולא רק על זכותה להרות, אלא גם על הדימוי הציבורי שלה מעתה והלאה.
טקס הסוטה הופסק על ידי חז"ל, לכאורה בגלל הסטנדרט הכפול של גברים בוגדניים: במסכת סוטה במשנה נאמר כי "מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה, כִּי־הֵם (הגברים) עִם־הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם־הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ, וְעָם לֹא־יָבִין יִלָּבֵט" (הושע ד' י"ד).
חוקר התלמוד דניאל בויארין טוען כי אין פה בשורה גדולה לנשים. אפילו הביטול של הנוהג המיזוגני העתיק הוא חלק ממאבק כוחות ושליטה בין גברים: בין האליטה הכוהנית שביקשה לאחוז במנהג הישן ובין האליטה הרבנית שביקשה להעצים את כוחו של לימוד התורה על פני המנהגים המקדשיים. אין הרבה פמיניזם בביטול המנהג, אלא עוד מאבק כוחות בין אליטות גבריות. יותר מכך, ההחלפה של מנהג הסוטה בלימוד תורה, השמור אז לגברים בלבד, משמר את יחסי הכוחות המגדריים.
מעניין שפרשת סוטה נקראת כל שנה דווקא בסמוך לשבועות. לכאורה גם במגילת רות ניצבות נשים "סוטות", שאמנם לא עשו כל פשע אבל הן מצויות בשולי החברה ונזקקות לחסדיהם של אחרים. אך בקריאה מעמיקה, מגילת רות מבליטה דווקא מתח עמוק שבין חסדי הגבר הגואל, בֹעז, ובין עוצמתן ויוזמתן של הנשים המובילות את העלילה, רות ונעמי.
המגילה היא התשובה הניצחת לפרשת סוטה, מכיוון שהנשים שבה לא מחכות שהחוק היבש יציל אותן אלא הן נוקטות יוזמה ופועלות למען עצמן ולמען עתידן. ואולי חשוב מכך: אם בפרשת סוטה האשה עומדת בודדה אל מול המערכת המשפטית הגברית המנסה לשלוט עליה, הרי שבמגילת רות מה שמניע את העלילה, ולכן גם מה שהכי זכור לנו מהטקסט העתיק, זה דווקא הסולידריות הנשית: "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א' ט"ז). הסולידריות הזאת היא המעצבת את הסיפור והיא זו שמולידה לבסוף את משיח בן דוד, צאצאה של רות.
פרשת סוטה היא אקט אלים וכוחני המונע מקנאתו של הגבר. אין צורך לומר שהמנהג הזה לא רלוונטי לימינו, לא הלכתית ולא מוסרית. אבל כן אפשר אולי ללמוד מהסמיכות של קריאת הפרשה לקריאת מגילת רות. הגל הגואה של אלימות גברים לנשים וחוסר הנכונות של המנהיגות הלאומית לקדם פתרון מערכתי מובנה מזכירים לנו אולי שהכלי החשוב ביותר שיש לנו כחברה אל מול הכוחניות, השליטה והאלימות הוא דווקא סולידריות.