לפני כשלוש שנים, כשפתח את מושב החורף של הכנסת העשרים, נאם ראש הממשלה נתניהו את מה שנודע לימים כנאום החמוצים. "תעשיית הדכדוך עדיין קיימת ויש לה נציגים מכובדים בבית הזה ובתקשורת״", טען ראש הממשלה, אולם "לאחרונה יש חידוש — ענף החמוצים". ראש הממשלה כיוון בדבריו למי ש"כל הזמן מחמיצים, כל הזמן תוקפים וכל הזמן מקטרים".
אף אחד לא אוהב את מי שכל הזמן עסוק בתלונות ועסוק יומם וליל בלמצוא את השלילי בכל דבר. ה"חמוצים" נולד ככינוי גנאי למי שיש לו ביקורת לגיטימית על הממשלה, אך מרבה בביקורת הזאת יותר ממה שנראה לראש הממשלה ככמות סבירה. יש שיטענו שזהו ניסיון לעשות דה־לגיטימציה לביקורת של האופוזיציה. אבל אם להודות על האמת, גם מי שעוסק בביקורת על מדיניות הממשלה לא אוהב שאחרים רק מתלוננים באוזניו. זה מציק, מעצבן, ולא בהכרח מקדם לשום מקום. באופן אירוני אך טבעי, ככל שמתלוננים יותר כך נאטמות אוזני המאזין וסבלנותו אוזלת.
בנדודיהם במדבר מספק אלוהים לעם ישראל, על פי הסיפור, את כל הנדרש להם. מים צלולים לשתייה ומן מהשמים לשובע והזנה. זה כנראה לא מספיק להם, כי הם מתחילים להתלונן: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (במדבר י"א א'). תלונותיו של העם מעוררות את חמתו של אלוהים: "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". רק תפילה ותחנונים של משה מסירים את רוע הגזירה האלוהית, לא לפני שהעם פונים למשה באופן אישי בתלונה: "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה" (שם ב').
אולם גם אחרי כל זה העם לא פוסק מלהתלונן. מי שמוביל את הגל השני של הטרוניה הוא "אספסוף" מסתורי, שהפרשנים מזהים כקבוצה של גרים שהתלוו לעם ישראל במסעו במדבר. "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם ד'). המקרא מטיל את האחריות לתלונה על הקבוצה החיצונית הזאת כמעין גיס חמישי שמעורר את העם מחדש. התלונה מכוונת הפעם למצבם הקולינרי של בני ישראל: הם מבקשים מאלוהים לגוון את התפריט החדגוני של המן ומתרפקים על זיכרון העבר המתוק במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים, וְאֶת־הַשּׁוּמִים, וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ" (שם ה'-ו').
מדרש "ספרי במדבר" שאל בתמיהה על הזיכרון המוזר הזה של עם שמבקש לחזור אל עבדותו הבלתי נסבלת במצרים ולצייר אותה כמציאות אידיאלית: "וכי יש שהיו המצרים נותנים להם דגים בחינם? והלא כבר נאמר 'וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם' (שמות ה' י"ח). אם תבן לא היו נותנים להם בחינם, דגים היו נותנים להם בחינם?" נדמה שטעמו היבשושי של המן גורם לעם להזות עבר אלטרנטיבי ולשכוח את קשיי העבדות.
הקיטורים כפויי הטובה הללו היו כנראה קצת יותר מדי למשה, למרות שמסתבר שסבב התלונות השני לא כוון כלל אליו אלא לתוך הבתים פנימה, איש לעצמו ולביתו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (שם י'). אולם התלונות לא נעלמות מאוזניהם של משה או של אלוהים: "וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע". לא ברור מהפסוק מה רע בעיניו של משה: האם תלונותיו של העם מכעיסות אותו או שאולי דווקא כעסו של אלוהים הוא זה שמעביר אותו על דעתו. בניסוח הזה של הפסוק שתי האפשרויות פתוחות.
משה לא נשאר חייב ומעביר את זה הלאה: הוא מתלונן בעצמו באוזני אלוהים באחד מנאומיו הידועים והציוריים, שאפשר אולי להצמיד לו את הכותרת "איני יכול עוד": "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה? כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (שם י"א-ט"ו).
משה מעדיף למות מאשר להמשיך לשאת על העול הכבד של המחאה הישראלית ואי אפשר שלא לחוש כלפיו חמלה, ביודענו עד כמה האופי הזה השתמר גם היום בעם היושב בציון. הפיתרון שמוצא אלוהים למשה הוא מינויים של שבעים מזקני ישראל למעין סנהדרין שמטרתו לסייע בהנהגת העם.
מינוי הזקנים מגיע, באופן מעניין למדי, מיד אחרי בקשתו של יתרו חותן משה לפרוש מן העם ולחזור לארצו. יתרו, כזכור, הוא אבי המהפכה השיפוטית וביזור הסמכויות, וכאן הוא מבקש לעזוב את משה ואת העם ומצהיר "כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" (במדבר י' ל'). באמירה הזאת יש פרפרזה על הציווי האברהמי "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ", המשווה לבקשתו של יתרו נופך של ייעוד גורלי. משה מתחנן באוזניו "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (שם ל"א), והמשך הפרשה מגלה לנו מדוע משה מתחנן: כמו כל מנהיג סביר, הוא מפחד להישאר לבדו אל מול תלונותיהם וקיטוריהם של העם.