בפרשת "שלח־לך" הדרמה מתגברת. עם ישראל עומד על סיפה של ארץ ישראל. המנהיגות מחליטה שלא יהיה זה אחראי מצדם לפסוע אל הארץ המובטחת כמי שהובטח להם הדבר, אלא ככובשים מתוחכמים המכירים בכך שהארץ, למרות שהובטחה להם, תפוסה על ידי אחרים. אלוהים דורש מהם להתכונן למשימה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י"ג ב').
מסגרת הסיפור ידועה: השליחים תרים את הארץ, בוחנים את העמים היושבים בה וחוזרים עם דוגמית מפירותיה ועם בשורות קשות. עשרה מן השליחים מדווחים שהארץ קשה מדי לכיבוש, "אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא" (שם ל"ב), ועליה מגינים נפילים וענקים. לעומתם מדווחים שניים מהמרגלים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שהארץ טובה וראויה ושלא תהיה בעיה לקחתה מהעמים היושבים בה. עשרת המרגלים נתפשים בהיסטוריוגרפיה המקראית כמי שחטאו חטא חמור והוציאו את דיבת הארץ רעה, ואילו שני המרגלים אמיצי הלב עמדו בהנהגת העם תחת משה וניצלו מן הגזירה לא להיכנס לארץ.
לא פחות מ-11 פעמים מופיע בפרשה השורש "ת.ו.ר" במובן של סיור או שוטטות. זהו מה שהמורים לתנ"ך קוראים לו "מלה מנחה". הפעם היא הופכת את סיפור המרגלים, וכן את הסוגיות הקטנות שמובאות מיד אחריו, ליחידה ספרותית אחידה שיש לה התחלה, אמצע וסוף.
סיפור המרגלים הוא סיפור על תהליך של חיפוש, התלבטות והכרעה. ההחלטה להיכנס אל הארץ למרות סיפוריהם המפחידים של עשרת המרגלים אינה מושגת בקלות. היא דורשת שכנוע רב של יהושע וכלב. ההכרעה היא אנושית ומדברת על החששות הקמאיים ביותר של האדם בכלל ושל עם המבקש להשיג לו כברת־ארץ בפרט. הם חוששים שהמשימה שאלוהים הטיל עליהם גדולה עליהם ושאחרי שנים רבות של נדודים במדבר הם אולי ייכשלו וימותו דווקא בישורת האחרונה.
בני האדם הם אלה שמניעים את הפרשה הזאת ולא אלוהים. הוא משחק את ההורה הנעלב, ואחרי שהמרגלים מוציאים את דיבת הארץ הוא מבקש לכלות את העם כולו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ? אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (י"ד י"א-י"ב). הכעס מבקש להחזיר את אלוהים לימי חטא העגל. כפיות הטובה של העם מעבירה אותו על דעתו ונדרשת מלאכת שכנוע של משה על מנת שאלוהים ינחם: "ה׳ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, נֹשֵׂא עָוֹּן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲוֹשן אָבוֹת עַל בָּנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. סְלַח נָא לַעֲוֹּן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה" (שם י"ח-י"ט). אלוהים סולח, אבל לא לפני שהוא מזכיר למשה ולעם שכבודו נפגע ומעניש את החוטאים שהוציאו את דיבתה של הארץ הטובה.
בחירת המלים בעונש הניתן לחוטאים מחזירה אותנו שוב לאופן שבו הפרשה הזאת היא יחידה פדגוגית מחולקת היטב. אלוהים מקלל אותם שיישארו לשוטט במדבר עד יום מותם, "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר" (שם ל"ג). השוטטות במדבר היא חטא בשיטת מידה־כנגד־מידה, אבל מה שמעניין פה הוא השימוש בשורש ז.נ.ה המתאר סטייה מדרך הישר, ותיכף נגיע לזה.
אחרי חטא המרגלים מובא לנו סיפור על אדם שנמצא מקושש עצים בשבת. העם מזהה שזוהי פעילות אסורה בשבת וכולא אותו, אך לא יודע מה לעשות אתו: "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (ט"ו ל"ד). משה מקבל הנחיה מאלוהים שעונשו של האיש יהיה מוות בסקילה, וכך נעשה. מדובר בחמישה פסוקים בסך הכל, שמהווים את פסק הדין המשפטי הראשון בתולדות ישראל. העם שולח למשה שו"ת קלאסי, הוא עונה במשפט אחד, והכל מסתיים מאוד בחדות, בבירור ובנחרצות. תהליך הפוך לחלוטין מהשוטטות וההתלבטות שמאפיינות את סיפור המרגלים.
נדמה שהפרשה הזאת, על משחקיה הלשוניים, היא חלק מתהליך הקנוניזציה החוקתי של התנ"ך. כמו מורה דרך, אלוהים מאפשר לעמו־תלמידו את אפשרות השיטוטים והשיפוט, ומשהעם עומד לקבל החלטה שלא נראית לו הוא מזכיר להם שאפשרות השוטטות מוגבלת, האדם לא יכול "לתור" את השדה המוסרי כפי ראות עיניו אלא מוגבל על ידי החוק האלוהי. כניעתם של המרגלים לפחדיהם והעובדה ששכחו שאלוהים אמור להגן עליהם במלחמת כיבוש הארץ היא סטייה מהדרך שהותוותה לעם מיום צאתם ממצרים. כאות לתזכורת הזו מצווים בני ישראל בפרשתנו לשאת עמם כל ימיהם את בגד הציצית, כהוראה מתמדת ללכת בדרך הישר, לא לשוטט יותר ולא לתור בארצות המוסר ולא לזנות אחרי הפחדים והחששות שלהם: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם״ (שם ל"ט).
במובן הזה מתגלה המחילה האלוהית מראשית הפרשה כהדגמה חינוכית תיאטרלית לְמה שנדרש מבני ישראל: כשם שאלוהים כבש את זעמו וסלח, כך בני האדם צריכים להילחם בפחדים ובתאוות. בדומה לתפילין שמזכירים ללובש את ייחוד האל ואחדותו, כך מזכירה הציצית את הצורך בהתגברות על היצר. חז"ל יקראו לזה בחיבה "הכובש את יצרו" ויבנו על הדימוי הזה תלי־תלים, ואילו ניטשה יכנה זאת בזלזול "מוסר עבדים". בין אם נאהב אותה או לא, זוהי התפישה המוסרית שהגדירה את התרבות היהודית לדורות קדימה, ופרשת "שלח־לך" היא בית היוצר החינוכי שלה.