ביום בחירתו של ראובן ריבלין לנשיא, החודש לפני שש שנים, הגיע לברך בלשכתו בכנסת מי שהיה אז יו"ר האופוזיציה, יצחק בוז'י הרצוג. הוא סיפר ששוחח על ריבלין עם שר החוץ הבריטי ושכינה אותו "דמוקרט גדול". ריבלין, בבדיחות דעת אופיינית, ענה לו: "אני לא יודע אם התכוונת לזה כקומפלימנט, אבל בשבילי זו מחמאה".
ההלצה הריבלינית מזכירה את מה שברור לכולנו מיומה הראשון של המדינה, ואפילו לא צוין במגילת העצמאות מרוב שהיה מובן מאליו: ישראל היא מדינה דמוקרטית. לכל אזרחי המדינה יש אפשרות לקחת חלק במוסדות השלטון, לבחור ולהיבחר, ללא הבדל דת, גזע, מין ומוצא. אבל אם אופיה הסוציאלי של המדינה מוגדר במגילת העצמאות כשאוב מ"חזונם של נביאי ישראל", הרי שהרבה יותר קשה לשאוב השראה מהתנ"ך לאופיה הדמוקרטי.
המושג היווני דמוקרטיה זר לתרבות השלטונית של התנ"ך, ולמרות ניסיונות מעניינים וחריגים למצוא דמוקרטיה ראשונית במקרא, למשל בספרו של חוקר המקרא אמנון שפירא שיצא לאור בשם זה, ברור למדי שאי אפשר לטעון שמקורותיה של הדמוקרטיה הישראלית הם בספר הספרים הנצחי.
ואמנם, נדמה לכאורה שבפרשת השבוע שלנו קורח ושותפיו מבקשים לפתוח את השלטון הישראלי לתהליך של דמוקרטיזציה. הם מבקשים להשפיע על הנעשה בעם ותוהים מדוע קיבלו משה ואהרן גם את השליטה הפוליטית על העם וגם את הזכות לעבודת המשכן. הם תוהים על הבלעדיות שקיבלו בני משפחת עמרם, ותוהים בקול רם אם יצאו מעבדות מצרים רק כדי להיות עבדים לשררתם: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?" (במדבר ט"ז י"ג).
לא קשה להזדהות עם דרישתם, תביעה קדם־דמוקרטית לשותפות בשלטון ולפתיחה של הנהגת העם לכוחות חדשים שאינם מהאליטה המשפחתית של משה ואחיו. אבל תביעתם זו של קורח ועדתו נדחית על־ידי אלוהים בצעד דרמטי, שבו פוצה האדמה את פיה ובולעת את הבוגדים. זוהי תשובה חד־משמעית שמזכירה לנו, לא באופן מפתיע במיוחד, שאלוהים הוא לא דמוקרט גדול כמו ריבלין, ולא מעניין אותו לשתף עוד אנשים בשלטון.
אך האומנם תביעתם של קורח ובני עדתו היא על דמוקרטיזציה של השלטון? אם חוזרים לדברים הראשונים שאומר קורח באוזני משה, אפשר אולי להבין את הדרישה שלו בצורה שונה: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'. וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (שם ג'). לכאורה תובע קורח שוויון, שבעיניו הוא דבר יסודי בזהותו של העם: אם כל העדה קדושים אז מדוע תתנשאו מעלינו?
ייתכן שקורח מביע פה דווקא עמדה כמו־הומניסטית, באומרו שכולם קדושים דווקא כי כולם נבראו בצלם ה', ולכן הוא אומר ש"כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה'". אם אלוהים שוכן בתוך האדם, הרי שכל אחד, יהיה מוצאו המשפחתי אשר יהא, הוא קדוש ככל שאר בני האדם. קדושתו של האדם נובעת מהיותו יציר אלוהי, ובהיות נשמתו קשורה בנשמה האלוהית. מעמדה זו נובעות כל מיני תפישות מוסריות מודרניות, החל מתפישת הגאולה והבחירה האלוהית מבית מדרשו של הרא"ה קוק שרווחת בציונות הדתית, דרך עמדות ניו־אייג' של חיבור אל האינסוף, וכלה בעמדות יהודיות ליברליות שתובעות צדק חברתי ושוויון אזרחי בשם העיקרון של "חביב אדם שנברא בצלם".
ואולי קדושתו של העם נובעת מבחירתו על ידי אלוהים, דבר שמבטא תפישה אתנוצנטרית מובהקת של "אתה בחרתנו מכל העמים". עמדה זו מניחה שאם העם כולו מקודש הרי שבוודאי יש עוד מבני העם שיכולים לעמוד בשלטון. תפישה זו של קדושה מגדרת היטב את העם כקדוש משום בחירתו בידי אלוהים ומציבה בהכרח את העמים האחרים בעמדה נחותה יותר, על כל המשתמע מכך.
תפישה זו מציבה את קדושת עם ישראל כקדושה אימננטית, כלשונו של ישעיהו ליבוביץ'. מעמדה זו נובעת סכנה שתידרדר לגזענות, לבדלנות וללאומנות. על כך כתב בזמנו אברהם בורג בחריפות, "יש לקורח בנים נאצים ויש לו בנים יהודים".
אבל אם נזהרים שלא להפוך אותה לאידיאולוגיה בדלנית, זוהי בסך הכל גם עמדה תיאולוגית לגיטימית: מכיוון שאלוהים בחר בנו, אנחנו קדושים, כלומר נבדלים משאר העמים. נימוקו של ליבוביץ' כלפי העמדה הזאת היה, כדרכו, תיאולוגי ומוסרי גם יחד: ראשית, אלוהים הוא היחיד שקדוש מעצם הווייתו. בפרשת "קדושים" נאמר "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט ב'), ומלשון העתיד המופנית לבני האדם ("קדושים תהיו") ולשון ההווה המתייחסת לאלוהים ("קדוש אני") מבין ליבוביץ' שהקדושה אינה תכונה אימננטית אלא משימה המוצבת לפני העם: על מנת להיות קדוש כמו אלוהים, צריך למלא את החוקים המוסריים והדתיים המפורטים בהמשך הפרשה. שנית, אם "כל העדה כולם קדושים" כמאמר קורח, הרי שאין לנו בעצם שום מחויבות מוסרית או דתית ליהפך לכאלה, ולכן אין לנו צורך בתורה כלל ועיקר.
את העונש החמור שמקבלים קורח ועדתו אפשר להבין כתגובה לעמדת הקדושה האימננטית: המשפט "כל העדה כולם קדושים" לא רק שקוראת תיגר על מנהיגותו של משה ועל החלטותיו של אלוהים, אלא גם על העמדה הברורה שמביע משה כמוריד התורה התובענית מסיני: על מנת להיות "קדושים" לא מספיק להיות בן לשבט הנכון, להיוולד לעם הנכון או לגזע הנכון. בשביל להיות קדושים צריך להתאמץ.