אחת הסיבות להצלחה הגדולה של "היהודים באים" (ערוץ כאן 11) היא האופן שבו לצד הומור רלוונטי וסאטירה אקטואלית היא מצליחה לשלב התייחסות מעמיקה ומדרשית להיסטוריה ולמיתוס היהודים והישראלים. כותבי התוכנית, שלפני כמה שבועות החלו שידורי עונתה הרביעית, לא ניגשים לכתיבה בלי לעשות תחקיר מעמיק ולהעלות שאלות וסוגיות אמיתיות מהנרטיב התרבותי הישראלי.
כך למשל בפרק הראשון של העונה החדשה מוצגת הסיטואציה שמופיעה בפרשת השבוע שלנו: לאחר שאלוהים מכה בבני ישראל במכה של נחשים ארסיים, כעונש על ספקנותם במדבר, הוא בוחר לשלוח מרפא לבני העם על ידי נחש נחושת שיוכן על ידי משה וירפא את כל מה שיסתכל בעיניו, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כ"א ח'). ואכן, משה מכין את הנחש ומרפא בעזרתו את המוכשים.
יוצרי "היהודים באים" שאלו את השאלה המתבקשת: במה שונה נחש הנחושת מעגל הזהב? הרי שני האביזרים הם אמצעים פולחניים שעוברים על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". מה שמיוחד במערכון הוא שמי שמעלה את הספקות הוא לא משה אלא דווקא העם, שנדמה שמכיר את התורה (או כלשונה של אחת הדמויות, "הספר עם המחשוף", בהתייחסה לצורתן המוכרת של לוחות הברית) יותר טוב ממשה עצמו.
למשה של המערכון אין כוח לספקנותו של העם והוא מפטיר תשובה תיאולוגית מתוחכמת לא פחות מזו שנשאל: "כנראה שאפילו אלוהים בעצמו לא מאמין שאנחנו יכולים להאמין באל בלתי נראה, אז הוא אמר לי להכין לכם נחש". ברור שבשביל להעביר את הנקודה הקומית יוצרי המערכון כתבו לתוך הסיפור המקראי אנכרוניזם, כלומר ייחוס של אמונה מודרנית לתקופה עתיקה. די ברור שבני ישראל לפני אלפי שנים לא ידעו לדבר על אמונה מופשטת. האנכרוניזם הזה, כמו המערכון ששם את הכוהן הגדול בלשכת התעסוקה אחרי חורבן בית המקדש, מדגיש את האפקט הקומי אבל הוא גם מעורר שאלה מדרשית שאפילו חז"ל ניסו להתחמק ממנה: האומנם באמת נחש הנחושת אינו עובר על איסור מפורש שזה עתה ניתן לעם?
האופן שבו חז"ל מתמודדים עם השאלה הזאת מדגים עד כמה הם לא רצו לענות עליה ישירות. כאשר במשנה שואלים על כך, מוסבר שהנחש היה מוצב גבוה וכל "זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים". כלומר, כשהחולה היה מסתכל על הנחש הניצב מעליו הוא בעצם עמד במבחן: אם שם את לבו לפסל הנוצץ היה נמק ומת מארס הנחש. אבל אם היה מביט מעבר לנחש עצמו ושם את לבו לאלוהים שבשמים הרי שהיה ניצל. הנחש הוא אפוא לא רק אמצעי לריפוי החולים אלא הוא משמש גם כמבחן אמונה שנועד לבדוק האם פסל או תמונה עדיין מושכים את לבו של העם כמו עגל הזהב.
אבל לא רק חז"ל ניסו למזער את הדמיון של נחש הנחושת לעבודה זרה, אלא גם המדרש הפנים־מקראי. הסיפור המאוחר מראה כיצד השמיד המלך חזקיהו את הנחש כ-600 שנה לאחר יצירתו. בעת הרפורמה הפולחנית שביצע ביהודה "הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת, וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה, וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' י'ח ד').
לסיפור הזה, המבוסס על הנרטיב של ספר דברים בדבר ריכוז הפולחן והמאבק בעבודה זרה, חשוב להדגיש שנחש הנחושת נוצר אמנם מלכתחילה כאמצעי כשר אך במשך הדורות נהפך לאמצעי פולחן פסול שעבדו בני ישראל כאליל זר שיש לו שם וזהות עצמאית. החיד"א, פרשן המקרא בן המאה ה-18, כתב כי הנחש נהפך למקום שאליו פנו חולי ישראל במקום לפנות לאלוהים: "עד שעמד חזקיה וראה את ישראל זונים אחריו, אמר כל מי שצריך להתרפאות הולך אצל זה ומניח להקב"ה". קצת כמו בשאלה הידועה אם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יוכל להרים, נדמה שאולי אלוהים ברא כאן אמצעי ריפוי שגרם לעם לשכוח מי יצר אותו ולמה, והפך, למורת רוחו של חזקיהו, לתחליף לפנייה לאלוהים עצמו.
אין ספק שבהשמדת הנחש יש אמירה דתית המבקשת להילחם בגילויים של עבודה זרה, אבל יש כאן גם אמירה מהותית על קיומם לאורך זמן של "סמלים תלושים", כלשונו של מאיר יערי, האידיאולוג של תנועת השומר הצעיר. נחש הנחושת נוצר אד־הוק כדי לרפא הכשות נחש בנקודה ובזמן מסוימים, והשימוש בו לאחר מכן נהפך למנותק מההקשר המקורי ופסול מוסרית. הסכנה בכך היא עצומה: אם לא נדע לומר מתי אמצעי מסוים סיים את תפקידו והוא כעת מזיק לנו אנו עלולים להשתעבד אליו ולשכוח מה מטרתו המקורית.
זה נכון למוסדות ציבור שנהפכו למיושנים ונשארים עמנו רק בכוח האינרציה, זה נכון לאמצעים משפטיים מסוימים דוגמת צו איסור פרסום שאינו רלוונטי בעידן הדיגיטלי, זה נכון לאיגודי עובדים ענקיים שנהפכו למועדוני לקוחות ועיקר עיסוקם בהנחות צרכניות, וזה נכון אולי לסמלים לאומיים עתיקי יומין דוגמת קק"ל, הלהקות הצבאיות, המינוי העדתי הכפול של הרבנים הראשיים, ואולי אפילו הרבנות הראשית עצמה. מי ייתן ויימצא לנו אמיץ כחזקיהו, שיזכיר לנו את הסכנה שבסמלים תלושים.