לו הייתי מלך וזרם עצום של פליטים היה מתקרב לשערי ארצי הייתי חושש לא פחות מבלק מלך מואב. בלק שומע על מאות אלפי בני ישראל המתקרבים לגבולו ומבקשים להם נחלה בתוכה. אין מי שיאמר שחששותיו לא מוצדקים. בפרק הקודם עוברים בני ישראל בארצם של האֱמוֹרִים, ומשה מבקש מהם זכות־מעבר בהבטחה שלא יאונה כל רע לארצם ורכושם: "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר־נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (במדבר כ"א כ"א-כ"ב).
האמורים לא לוקחים סיכון ושולחים צבא לעצור את בני ישראל — "וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת־כָּל־עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה… וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כ"ג). בני ישראל לא נשארים חייבים ומגיבים במכה קשה. אותו הדבר קורה לעוג מלך הבשן, שיוצא עם צבאו בסוף פרק כ"א ומנסה לעצור אף הוא את בני ישראל הצועדים לעברם. בלק המואבי שומע על כל זה וחושש: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן־צִפּוֹר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב־הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ב ב'-ג').
נדמה שבלק מבין שהאמצעים המדיניים, הדיפלומטיים ואפילו הצבאיים לא יעצרו את בני ישראל מלצעוד תחת ההגנה האלוהית. אם האמורים ויושבי הבשן לא הצליחו לעצור אותם, סביר להניח שעומד מאחוריהם כוח על־טבעי כלשהו שמגן עליהם, לכן פונה בלק לאמצעי היחיד שיכול לנצח כוח על־טבעי: מאגיה.
בלק מבקש מבלעם בן־פעור, מכשף ידוע באזורו, לסייע במשימה ולהטיל קללה על בני ישראל שתמנע מהם לנצח את המואבים ולרשת את ארצם. בלעם מסרב בתחילה ואומר באמונה שגם "אִם־יִתֶּן־לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב — לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה' אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (שם י"ח). לבסוף הוא מתרצה, דווקא מפני שאלוהים מסכים לו ללכת למעמד המשונה, בתנאי שיאמר אך ורק את מה שאלוהים ישים בפיו: "וְאַךְ, אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ — אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (שם כ').
כשבלעם פותח לבסוף את פיו ומנסה לקלל את עם ישראל, כידוע, מה שיוצא לו זו שורה של ברכות ודברי־שבח שלא היו מביישים שליח של הסוכנות היהודית לקונטיקט. מכאן מגיע הביטוי הידוע "בא לקלל ויצא מברך", שמתייחס לכל מי שכוונותיו רעות אבל מעשיו טובים, שלא בכוונה אלא בזכות יד המקרה או יד אלוהים.
ובכל זאת, בתוך כל הברכות הנפלאות שיוצאות לבלעם המבוהל מהפה, נפלטת לו קללה אחת. אמנם היא בדרך כלל לא מובנת כקללה, אלא כתיאור מצב ואולי אפילו כברכה: "הֶן־עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כ"ג ט'). הפרשנים המסורתיים מבינים את הפסוק הזה כחלק ממסכת הברכות של בלעם לעם ישראל. רש"י מבין אותו כ"זכות" שנפלה על עם ישראל לא להיות ככל העמים, לא להיות עובדי עבודה זרה ולהישאר מיוחדים בתוך הנוף הלא־מוסרי שסביבם. אבן־עזרא כותב, "כי ראה בחוכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה, ולא תתערב עם אחרות, מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות", כלומר ש"עם לבדד ישכון" זו היכולת שלנו לדבוק בתורתנו ולא לנטוש אותה כשאר האומות. המלבי"ם מסביר זאת כיכולת של העם להיות ייחודי במציאות שבה ישנה התבוללות רבה של עמים והיעלמות של ייחודם התרבותי: "שאינם כשאר אומות הקדומות, שיתערבו בם אומות אחרות ובטל ייחוסם, וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם, הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם, כי הם עם לבדד ישכן: שלא נתערבו זרים בתוכם".
אבל ה"ברכה" הזאת לא רק שלא התקיימה מעולם, היא גם לא ממש ברכה. היא לא התקיימה מעולם כי העם היהודי מעולם לא באמת שכן לבדו. רוב שנות קיומו הוא שכן בתוך עמים רבים אחרים ונאלץ להתמודד עם מציאות לא פשוטה של קיום מעורב ומעורבב, רחוק מאוד מ"לבדד ישכון". גם כשהיתה ליהודים עצמאות מדינית לא היו היהודים מעולם אי בודד, לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה מדינית. התרבות היהודית ספגה לאורך כל השנים מהתרבויות השכנות לה ומעולם לא היתה בדד, כמו שצפתה או איחלה לנו ברכתו לכאורה של בלעם.
ואמנם, זו גם לא ממש ברכה. ראשית, כי אף אחד לא רוצה להיות בדד, לא אנשים ולא עמים. אך חשוב מכך, ה"ברכה" הזאת נהפכה למעין צידוק מוסרי והשראה למדיניות־חוץ בדלנית ומסתגרת, שמתעלמת ומזניחה שחקנים מרכזיים בזירה הפוליטית הבינלאומית ומתגאה בהישגים דיפלומטיים זניחים למדי, כמו כינון יחסים עם מדינות קטנות באפריקה או קבלת תמיכה בהצבעה באו"ם ממדינות איים זערוריות באוקיינוס השקט. הדהירה אל עבר סיפוח שטחים חד־צדדי בגדה המערבית, שנהפך לאחד הנושאים המרכזיים שהממשלה הנוכחית חרתה על דגלה, היא מדיניות כזאת.
מסכת אבות במשנה מבחינה בבירור בין מורשתם של אברהם אבינו ובין זו של בלעם בן־פעור: "עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה — מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה — מתלמידיו של בלעם הרשע". אפשר לומר אם כן שההצהרה "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" היא פועל יוצא של גבהות־רוח ויהירות. בשורתו של אברהם אבינו היא של הפצת המונותיאיזם ותיקון העולם מעבודת אלילים, ואילו בשורת בלעם בן־פעור, בשורת הבדלנות המסתגרת, היא אתוס לאומי יהיר שעלול להמיט חורבן, הן על עם ישראל, והן על מדינתו העצמאית.