היום היה עשרה בטבת, היום בו החל המצור של נדבוכנצר מלך בבל על ירושלים בשנת 588 לפני הספירה. שנה לאחר מכן חרב בית המקדש ונחרבה הממלכה ביהודה. זהו גם יום הקדיש הכללי, יום הזיכרון לנספי השואה שמקום קבורתם לא נודע. וזהו גם יום ההולדת העברי ה-142 לחיים נחמן ביאליק, "המשורר הלאומי" ואחד מההוגים והעסקנים התרבותיים החשובים שקמו לעם היהודי בתולדותיו.
חשבתי היום על זה שבבית הספר מעולם לא למדתי על אף אחד מהמועדים האלה, שכולם חלים באותו היום. מוזר, ת'כלס. אנחנו בוחרים מה ללמד את ילדינו ואת תלמידינו לפי נטייה תרבותית, פוליטית ואמונית. ברור לי למה יום ירושלים או י"ז בתמוז מעולם לא היו חלק מהעולם התרבותי שלי. לא ברור לי איך הצלחתי לפספס את י' בטבת.
ואז הזכירה לי טל, המנחה הפדגוגית היקרה שלי, את הקטע המכונן הזה של ברל כצנלסון, מתוך "מקורות לא אכזב" (1934). וחשבתי שיהיה נחמד לחלוק אותו, בתקווה שיעורר מחשבות לא רק בי. שבת שלום.
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאיתנו את כוח השכחה… מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו בבערותנו, עבדי עולם. דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".