"וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל – אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". למה אבנים שלמות? מדוע אי אפשר לבנות את בית המקדש מאבנים מסותתות, מעשה אמן? למה אי אפשר לרצף את קירות בית המקדש מאבני אקרשטיין או מלבנים ריבועיות, סימטריות, אסטתיות?
הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אל(ה)יך". אבנים שמטילות שלום, והלא דברים קל וחומר: ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות. ולא מדברות על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר המקום: יהיו שלימות לפני בני תורה, שהן שלום בעולם – על אחת כמה וכמה שיהיו שלימים לפני המקום.
(תוספתא בבא קמא, פרק ז' הלכה ז')
כלומר, המאמץ לבניית העם הוא כפול. גם אבני המקדש צריכות להיות שלמות, כשם שליבם ורוחם של ישראל צריכים להיות שלמים. השלמות הפנימית גוררת שלמות אל מול אלוהים, ולהיפך. המאמץ הרוחני והמאמץ הפיזי כרוכים יחדיו. נחזור לכך מאוחר יותר.
לעתים נדמה שהציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי, במקרה הטוב. במקרה הרע, שהיא קיבלה תפנית מכוערת לכיוון הלאומני, ומייצגת עתה רק את מי שמעוניין בכיבוש ובדיכוי האחר. הציונות, כך נדמה, יצאה מידינו. ואכן, צעירים רבים נוטשים היום את המונח הזה ומעדיפים להגדיר את עצמם כ"הומניסטיים", כאנשי העולם הגדול וכיוצא באלה. הגדרת הזהות שנולדה במאבק עיקש מדיכויים האלים של היהודים במזרח אירופה – כבר לא רלוונטית לישראלי המפוכח. את הציונות הוא מעדיף להשאיר לנערי הגבעות, ואת החלוציות – לקצין הצנחנים בן ישיבת ההסדר.
"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".
בנימין זאב הרצל
יש לנו כאן מאבק ארוך על ניכוס ונטישה. כל שבוע מתפרסמות כמה וכמה כתבות שמתארות בצורה חדה וכואבת את התהליך. בתי הספר ה"ערכיים" ביותר הם ישיבות ההסדר (http://goo.gl/r28mUo), מספר קציני צה"ל הדתיים מזנק על מה שהיה פעם נחלתם המובהקת של הקיבוצניקים http://goo.gl/mcce5y), סדר העדיפויות הלאומי מוטה בצורה ברורה לכיוון ההתנחלויות והציבור הדתי-לאומי (http://goo.gl/Ala9XW). אנשי רוח וסופרים מרכזיים מתייאשים וקוראים לרדת מהארץ, ואפילו בציבור המגמה ניכרת (http://goo.gl/dwUKNF). נדמה שרוח המאבק שפיעמה לרגע ברחובות בקיץ 2011 נמוגה והפכה לאווירה של ייאוש ותסכול. המסקנה שלי ברורה – מי שלא ידע להפוך את זעקות הכאב של המחאה החברתית לשינוי מציאות פוליטי היסטורי, צריך ללכת הביתה. כן, ראש הממשלה – אתה יודע שאני מדבר עליך.
אבל אם נשים לרגע את האחריות המינסטריאלית בצד (ממש כמו שהממשלה שלנו עושה) – חשוב הרבה יותר בעיני השיח הציבורי. בתגובה לתחקיר מכון "מולד" שחשף כי תקציב החטיבה להתיישבות זינק ב-600%, משאיר בשובל האבק שלו את ירוחם ואת ניר-עוז, כתב ב"ישראל היום" דרור אידר כך:
"רק עכשיו שמענו על הקצבת מיליארד ורבע לדרום; ראינו את חלוצי השומרון ויהודה נחלצים לעזרת אחיהם בדרום ומקריבים את חייהם למענם; לרגע התרגשנו מתחושת האחדות… השיח של "מולד", ברנע וחבריו תקוע בשנות ה־80, לפני הרעש הגדול של אוסלו וההתנתקות והמלחמות שבאו בעקבותיהם. רוב הציבור מבין שישראל זקוקה להתיישבות בגב ההר ובבקעה – זאת חגורת הביטחון הצבאית והמוסרית שלנו, ציונות קלאסית". (מקור: http://goo.gl/RooVxb).
תהיתי אם דמגוגיה פשטנית כזו דורשת התייחסות, אבל בכל זאת זהו העיתון הנקרא ביותר בישראל, ויש משהו שחשוב מאוד לשים אליו לב בדבריו של אידר. זו השפה. ניכוס המושגים "ציונות" ו"חלוציות" שהימין עושה בהם שימוש כלאחר יד, כאילו מתנחלי עפרה ובית אל המציאו אותם, ולא היו ולא נבראו אנשי העליות הראשונה והשנייה והשלישית. ההתנחלות היא הציונות "האמיתית". גמילות החסדים (המופלאה באמת) שזרמה מישובי השומרון כלפי ישובי עוטף עזה היא-היא ה"חלוציות", ולא משנה בכלל שתושב בית אל מקבל מהמדינה פי עשר בהשקעה לנפש מאשר תושב שדרות.
המאבק שלנו הוא לא רק על דמותה של מדינת ישראל, המאבק שלנו הוא גם על השפה. על ניכוס ונטישה של מושגים חיוניים, שאינם רק מילים – הם מעצבים תודעה ומוליכים את דעת הקהל. ביום שהשמאל זנח את ה"ציונות", הציונות לא מתה. היא רק קיבלה בעל-בית אחר, שנתן לה משמעות אחרת.
נחזור לפרשה. בני ישראל מובטחים שינחלו את הארץ "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". הבטחה רצינית מאוד. להיות עליון על כל הגויים? להיות עם קדוש? נשמע מושלם. אבל האותיות הקטנות מסתתרות כבר בפסוק הבא: "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם". ובהמשך הפרק: "אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת–לַעֲשׂוֹת אוֹתָם". עם כוח גדול, באה אחריות גדולה, אמר דוד בן. לא תנחלו את הארץ אם לא תקיימו את התורה הזו. ומהי התורה? ארור לוקח שוחד, ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה, ארור מקלה אביו ואמו, ארור משיג גבול רעהו – ועוד, ועוד. הכל שם, בספר דברים כ"ז.
לא מבקשים מאתנו לצום, ולא לכסות את הראש, ולא לסובב תרנגולת, ולא לשחוט כבש. בשביל להיות עליונים על כל הגויים ובשביל לנחול את הארץ – צריך לקיים את התורה החברתית הפשוטה הזו, שניצבת לנגד עינינו. להיות "עליונים על כל הגויים" משמע לא עליונות אינהרנטית, אלא עליונות מוסרית – נרכשת, הנקנית במאמץ מוסרי כביר ורב. זוהי המשמעות ההומניסטית של בחירת העם היהודי. אין לנו נחלה אם לא נהיה אנשים מוסריים, אם לא נהיה ציבור שראוי לנחלתו. ובכך אנחנו חוזרים לתחילת הפרשה. לאבנים השלמות, למאמץ הכפול – המוסרי והרוחני. לבניין העם מאבנים שלמות, ובניין עצמנו מאותן אבנים, שברזל לא עלה עליהן ולא נפגמו.