לרוב יש שני סוגי חלומות, אלו שבאים בזמן השינה, והחלום האידיאלי – מלשון חזון. למה אנו משתמשים באותה מילה לשני המונחים הללו, השונים כל כך במהותם? ואיך כל זה קשור למתווה הגז?
רק כשפרעה מתעורר הוא מגלה שהוא חלם. "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם". מסוג החלומות שהם כל כך מוחשיים וכל כך דרמטיים, שהם מעוררים את האדם לפעולה. הם לא מניחים לך גם כשהם מסתיימים. פרעה גם לא מצליח לחזור לישון אחריהם, שכן כתוב "וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ". כלומר, יש רווח זמן מסוים בין סופו של החלום הנורא ובין עלות השחר.
לא תמיד אנחנו זוכרים את החלומות שלנו ולפעמים נותרת בנו תחושה שהנה חלמנו, אבל החלום כמו חמק ברגע האחרון מבין אצבעותינו. עוצמים חזק את העיניים ומנסים להיזכר, ולרוב אין בכך תועלת. אבל לא הרי חלומות בלילה כחלומות בהקיץ. המובן השני של "חלום" בשפתנו המדוברת הוא בעצם החזון. הוא האופן שבו אנו מדמיינים את העתיד שלנו על פני אדמה.
למה זה חלום וגם זה חלום? אחד מיתי לחלוטין, מוזר ואקסצנטרי, לרוב משקף התרחשות שלא תיתכן במציאות, נושא דימויים משונים כמו פרות שדופות ועלייה בסולם השמיימה. והשני – אמור להיות מחובר למציאות, הוא אמור להיות החזון האפשרי, בר הביצוע, כאן על פני אדמה. "יש לי חלום", זעק בשעתו ד"ר מרטין לות'ר קינג, "שיום אחד תקום אומה זו ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: "אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים".
יוסף פותר את חלום פרעה. ציור של אנטוני ון מונטפורט.
סוגו השני של החלום, זה החזוני, הוא כשלעצמו אמור להיות בר-הגשמה. אז למה אנו משתמשים באותה מילה לשני המונחים הללו, שהם כל כך שונים במהותם?
נדמה שהתשובה לכך טמונה בפרשה שלנו. חלומו של פרעה על שבע הפרות השדופות ועל שבע הפרות הדשנות, הופך לחזון כלכלי בידיו האמונות של יוסף. יוסף, להזכירנו, הוא לא כלכלן ולא משנה למלך עדיין. מקצועו – פרשן חלומות. בידיו הפרשניות הופכות ארבע עשרה שיבולים מדומיינות לתוכנית כלכלית שמצילה את מצרים מהמשבר הנורא. הוא הופך את החלום מהסוג הראשון, המיתי וההזוי, לחלום מן הסוג השני – חלום על עתיד טוב יותר לבני ובנות הארץ.
מי עומד לנגד עיניו של פרעה כשהוא מקשיב ליוסף ואוגר את התבואה לימים הבאים? אפשר להניח שבמדינה כשלנו היו מתרעמים עליו: מדוע אינך מספק את השפע הנוכחי למי שעמל קשה וגידל את החיטה? מדוע אינך מאפשר לבעלי השדות לעשות ככל העולה על רוחם? הרי הם אלה שהסתכנו וגידלו גידולים באקלים הקשה הזה. הם אלה שהניחו את ההון התחלתי שדרוש על מנת לקיים את השדות ואת עדרי המרעה. מדוע שלא יהנו מפירותיהם? איך ייתכן שהממלכה לוקחת מהם אחוז ניכר מן התבואה ומניחה במחסנים?
כשעושים מעשה כשל פרעה, דרושה הרחקת ראות. דרוש לראות את טובתה של הממלכה כולה, ולא רק את הכאן והעכשיו, את האינטרסים העסקיים (הלגיטימיים) של בעלי השדות והמרעה. אבל יותר מכך, נדרשת מפרעה ראייה של כלל האוכלוסייה: גם של מי שאין ידו משגת לצבור בעצמו לטובת השנים הרעות, מי שהמציאות פחות טובה אליו ונחוץ לו סיוע כשאלי החקלאות מפנים עורף.
פרעה נדרש להסתכל על כלל האוכלוסייה ולא על האחוז הבודד שעומד בראש הצמרת החברתית בארצו. הוא צריך להבין שדאגה לשנים הבאות היא לא רק מעשה של חסד עבור העניים. דאגה כזו יכולה לשקם בצורה הבריאה ביותר חברה שיש בה מחסור, ולדאוג להצמחתם הכלכלית של מי שחסר להם. לשם כך, לא דרושה הקרבה עצמית של בעלי ההון של חלק מרכושם, לטובת הכלל, אלא דרושה יד מכוונת, ממשלתית, שרואה למרחוק ומבקשת לחלק את ההון בצורה צודקת וחכמה.
ומי שמזהה אולי שלסיפורנו יש רלוונטיות להיום, ולמאבק המתחולל על ההכנסות מהגז הטבעי שלחופי מדינת ישראל, צודק בהחלט. לא רק מגיבורי המקרא העבריים אפשר ללמוד, אלא גם מפרעה, שהשכיל להאזין לסובבים אותו ולעשות מעשה אמיץ, חכם וצודק.
״יש לי חלום״. מרטין לותר קינג.