בתרבות היהודית יש כל מיני סוגים של תפילה. תפילת ההודיה של חנה על הולדת בנה לאחר עשר שנות עקרות הפכה לבסיס לדיון חשוב במסכת ברכות. תפילת אברהם לרפואתו של אבימלך הייתה הפעם הראשונה שאדם התפלל לרפואתו של אדם אחר, מנהג נפוץ מאוד שיש לו היום מצד אחד גילויים כנים ועממיים, וגם מפרנס לא מעט קווי-סיוע ורבנים שמוכרים רפואות וישועות כמו שהכנסיה הקתולית בזמנה מכרה שטרי-מחילה. גם משה מתפלל על העם כמה פעמים, לדוגמה כשהעם לא מפסיק להתלונן ואלוהים שולח בו אש-מאכלת עונש, ״וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה׳ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ״ (במדבר י״א 2-1).
משה נראה כל כך מסור למשימה הלאומית המופקדת בידו, שהפעם הראשונה שבה הוא מתפלל סוף-סוף על עצמו, נראית לנו חריגה. התרגלנו כל כך לראות מנהיג שלא דואג לטובת עצמו אלא רק לטובת העם, שמפתיעה אותנו תפילת התחנון שלו בתחילת פרשת ׳ואתחנן׳. אבל הגורל הטרגי הצפוי לו והעובדה שהוא לא מורשה להיכנס לארץ ונידון למות על הר נבו, מוציאה ממשה את התחנונים העזים, המלווים כמקובל בשבחו של אלוהים: ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי ה׳, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״ (דברים ג׳ 25-23).
דבר אחד פשוט משה מבקש לעצמו: להיכנס אל הארץ שהוא עמל כל חייו להביא אליה את העם. אבל אלוהים מסרב, כך משה מספר לעם: ״וַיִּתְעַבֵּר ה׳ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי: רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה״ (פס׳ 27-26).
למשה יש כבר עשרות שנים ערוץ תקשורת פתוח עם אלוהים, הוא מדבר איתו יום יום, אז אך-טבעי שהוא יבקש מאלוהים לחזור בו מהגזירה הקשה שגזר עליו. אבל המצב של משה הוא החריג, הרי משה הוא הנביא בה״א הידיעה. רוב האנשים שמתפללים לאלוהים לא קיבלו ממנו את התורה, לא פגשו בו בהר סיני ולא שמעו את קולו מדבר אליהם מהסנה הבוער. ההתגלות של אלוהים למשה היא המקרה הקיצוני ביותר של שיחה עם אלוהים, בעוד שרובנו, אם אנחנו מתפללים, לא מצפים לשום סוג של תשובה.
לא צריך להיות מופתעים מזה שרבים מאתנו מתפללים למרות שאנחנו לא מקבלים תשובה. הפילוסוף וחוקר מחשבת ישראל אבי שגיא הגדיר את התפילה כצורך קיומי אנושי, שכן האדם הוא ׳יֵשׁ מתפלל׳ – זה חלק ממאפייני הקיום שלו. אנחנו מבקשים לחרוג אל מחוץ לתחומי המוכר והידוע, ולנהל שיחה שהיא לאו דווקא רציונלית ולאו דווקא הדדית – אבל היא עוזרת לנו לנווט את חיינו בתוך עולם שיש בו הרבה חוסר ודאות, הרבה תסכולים ואכזבות – וגם הרבה תקוות וציפיות. התפילה, לפי שגיא, היא מעין מצפן פנימי שלעתים תלוי בישות אלוהית ולעתים לא; לעתים היא חלק מהשגרה ולעתים היא מופיעה כשאנחנו נמצאים במצב משברי או לפני אירוע חשוב. ממש כמו בתנ״ך, גם אצל האדם החילוני התפילה היא לא אירוע של קבע שלוש פעמים ביום, אלא על-פי צורך. יש מי שיתייחסו לזה כאופורטוניזם או ילגלגו על זה – אבל שווה לזכור שגם משה, מרים, דוד או שלמה לא התפללו השכם והערב, ושתפילת הקבע היא אלמנט שנוסף לתרבות היהודית רק אחרי חורבן בית שני.
פרשתנו היא גם בית-היוצר לתפילה המוכרת והנפוצה ביותר שהשתרשה במסורת היהודית והפכה לטקסט מכונן בפני עצמה: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ״ (דברים ו׳ 9-4).
תפילת הייחוד והאהבה של עם ישראל ושל אלוהיו מכוננת את מערכת היחסים לא רק בין העם לאלוהים, אלא גם בין העם וכמה מיסודות התרבות שלו: תפילה, לימוד תורה, תפילין ומזוזה. ביסודה של קריאת שמע ניצבות שתיים: האהבה והמסירות. המחויבות של העם לתורת המוסר שהוא קיבל בסיני נובעת מקשר של אהבה לתורה הזו. מי שאוהב באמת, שם את מושא אהבתו לנגד עיניו תמיד: בשוכבו ובקומו, על ידיו ובין עיניו, על דלתות ביתו ובחינוך ילדיו. בזכות האהבה הזו הוא זועק מסירות, הוא צורח דאגה, הוא מפגין את אהבתו.
״כשאתה רואה עוול, קודם כל תצעק לא״, כתב אלבר קאמי על משה רבנו בספרו ׳המרד׳, ״אחר כך תשמע כבר הד״. משה זועק לאלוהים על עוול שנעשה לו – הוא מפגין ומוחה, כי הוא לא יכול אחרת. גם מי שמפגין וזועק את ליבו כנגד עוולות וחוסר צדק ברחבי המדינה בשבועות האחרונים, לא מצפה לשמוע תשובה ישירה מהממשלה. הוא לא כל-כך תמים. הוא יודע שאת ההד למחאתו הוא ישמע מאוחר יותר, ואולי לא ישמע אותו כלל. במובן הזה, המפגין גם הוא נושא מעין תפילה, תפילה שנובעת גם מאהבה למקום שבו הוא חי, וגם ממסירות גדולה אליו.