בדרך כלל מקובל להניח שרושם אמין על התרחשות כלשהי, בוודאי אירוע חדשותי, מתקבל אך ורק ממי שראה את האירוע במו עיניו. אנחנו נוטים להאמין לחושים שלנו, ולא לשמועות. כך למשל במערכת המשפט עדות ממקור שני מתקבלת בדרך כלל כעדות לא מהימנה ומשקלה מועט. כשזה מגיע לתיאורה של ארץ ישראל, נראה שהתנ״ך מורד בנקודת ההנחה האמפריציסטית הזו. כשעשרה מתוך שנים-עשר המרגלים תרים את הארץ ומוסרים דיווח מהתרשמותם, הם מוקעים ומואשמים בהוצאת דיבה. ואילו כשמשה מספר לעם איך נראית הארץ הטובה אליה הוא מגיע, למרות שלא ביקר בה מעולם, אף אחד לא מפקפק במה שהוא אומר. איך משה יודע שהארץ שאליה הם עומדים להגיע היא ״אֶרֶץ טוֹבָה״ (דברים ח׳ 7). איך הוא יודע שיש בה ״נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר״, שגדלים בה ״חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״, שהיא כל כך פוריה ש״לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ״ ושאפשר להפיק מ״אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת״?
ההסבר היחידי לכך, הוא שמשה לא מדבר מפיו שלו אלא מפיו של אלוהים. הוא מעביר את הנבואה שקיבל על הר סיני ושעודנו מקבל מאלוהים, ומשדר לעם מתוך דף מסרים שהוא לא בהכרח יודע שהוא נכון. משה שם מבטחו בכך שאם אלוהים אומר שזו ארץ טובה ופוריה, היא כנראה כזו.
אם אכן משה מדבר מפיו של אלוהים, אז החלק הבא של הנאום הוא מעניין הרבה יותר. כאשר משה מספר לעם שהוא עומד להגיע לארץ טובה ופוריה, הוא חושש שמא ברבות השנים הם ישכחו איך הגיעו לשם. מכיוון שהוא מדבר מפיו של אלוהים, הרי שיש פה הכרה של אלוהים המקראי ביסוד פסיכולוגי אנושי ידוע: אחרי שהגענו לחוף מבטחים, אנחנו נוטים להדחיק את הסבל והקשיים שעברו עלינו בדרך. ההדחקה עוזרת לנו להתקדם בחיים מבלי לשקוע בזיכרון העבר. אלוהים חושש שהעם ישכח את הקשיים של עבדות מצרים, את הניסים שעשה להם בחרבה, את ההליכה הקשה במדבר – אבל בעיקר את העובדה שמי שאחראי להובלתם במסע הזה בשלום – זה הוא, אלוהי ישראל.
אלוהים מזהיר את העם, ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם״, ולכאורה נדמה שזוהי אזהרה שגרתית שלא נשכח לקיים את המצוות והחוקים, כי אם נשכח אז נפר את הברית, ואוי ואבוי לנו. אבל זוהי לא עוד אזהרת שכר-ועונש סטנדרטית – אלא חשש אמיתי ועמוק של אלוהים שישכחו לא רק את מצוותיו, אלא אותו. הוא מזהיר את העם ״פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ״ מכל הארץ הטובה והפוריה הזו, ״וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה״. במצב כזה של שפע, קיים חשש אמיתי שהעם ישכח מי נתן לו את כל השפע הזה: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ, הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ״ (פס׳ 15-11).
יש משהו נורא אנושי באלוהים שמפחד להישכח. לכאורה, הוא מבטיח לעם שאם יזכור אותו ואת מצוותיו – אז העם לא יאבד ולא יישכח. הוא מאיים, ולא בפעם הראשונה, במחיית זכרם מעל פני האדמה, כמו שעשה לעמים אחרים. ״וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה׳ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ (פס׳ 20-19).
אבל למעשה, נדמה שהאיום הגדול הניצב בנאום הזה הוא לא האיום למחות את זרעו של העם, אלא למחות את זכרו של אלוהים. אותו אלוהים שהתאמץ לעצב את דמותו כמי שאחראי על הוצאת העם ממצרים והולכתו במדבר, חושש להישכח ולהיעלם בתוך מציאות שיש בה שפע חומרי. אם בפעם הראשונה שמרדנו באלוהים העונש היה ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג׳ 19), אז אולי כשהארץ מספקת לנו את כל צרכינו, ו״לא במסכנוּת נאכל בה לחם״ כמו שהיה בגן העדן הקדום – אזי אולי אנחנו בכלל לא זקוקים לאלוהים שיספק לנו את צרכינו.
באחד מנאומיו מבטיח הנביא ישעיהו לעם, שאם הם ישמרו משפט ויעשו צדקה, אז בית מקדשו של אלוהים יהיה לאות נצחית המסמלת את מחויבותו לעמו: ״וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם… שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת״ (ישעיהו נ״ו 5). בקריאה ראשונה נדמה שמדובר על הבטחת שמו של העם מפני מחיקה, אבל אם קוראים את ההבטחה הזו לאור נאומו של משה בפרשה, מבינים שאלוהים לא חושש לגורלו של העם, אלא לגורלו שלו. קיומה של התורה, הלובשת בדבריו של ישעיהו צורה מוסרית של הבטחת צדק חברתי לכל, לא תבטיח רק ׳שם עולם׳ לעם – אלא גם לאותו אלוהים שנתן את התורה.
כמו כל הורה, מחנך, מנהיג או מהפכן – אלוהים חושש שהישגיו ותרומתו יתקבלו כמובנים מאליהם, ושהעם ישכח מי הביא אותו לרגע הזה. הוא מפחד שיקחו אותו כמובן מאליו. אלוהים עם חרדת נטישה ופחד עמוק להישכח. מה יכול להיות יותר אנושי מזה.