עם ישראל צריך לקום ולומר למנהיגיו, לנשיאיו – בקום רם וברור: אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.
פרשת השבוע, פרשת ויקרא, עוסקת בדיני קורבנות. לכאורה, פרשה די משמימה, אפילו מבעיתה לפרקים – שמשקפת עולם שאינו עוד. יהדות הקרבת הקורבנות היא תרבות דתית שאנחנו כבר לא חלק ממנה, דתיים וחילונים כאחד. היא משקפת שלב קדום בהיסטוריה היהודית, נקודה בהיסטוריה שחלקנו כמהים לשובה הגאולי על הר המוריה, וחלקנו דוחים בשאט נפש ושמחים על היעלמותה.
אולם בתוך הדקדוקים ההלכתיים בפרשה, העוסקים לרוב בשאלת סוג הקורבן, מלאכת הקרבת הקורבן והאיברים הפנימיים הנחוצים לכל שלב בתהליך – מסתתרת סוגייה חברתית אחת חשובה מאין כמוה, ורלוונטית מאין כמוה.
״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יִשְׁחַט אֶת-הָעֹלָה לִפְנֵי ה' חַטָּאת הוּא. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל-קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. וְאֶת-כָּל-חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״. (ויקרא ד׳, כ״ב-כ״ו).
הפסוקים הללו עוסקים במקרה שבו נשיא, כלומר מנהיג בעם ישראל, חוטא. מוכר לנו מאיפשהו? המילה ״נשיא חוטא״ מעלה בנו זכרונות לא נעימים, של נשיא, פשוטו כמשמעו, שהורשע באונס ויש בכלא. אבל אם ניקח את המילה ״נשיא״ כמסמלת מנהיג בכלל, הרי שאנחנו מצויים בתקופה בה מתגלים לכאורה מעשי שחיתות וחטא מרובים, בכל שדרות השלטון, עד לראש הממשלה וליועציו הקרובים ביותר.
הפסוקים אינם עוסקים בחטאו הספציפי של אותו מנהיג, אלא רק במה שקורה לאחר מכן. רש״י מספר לנו שלשונה של הפרשה היא לשון הודיה, או במילותיו שלו – ״לשון אשרי״. רש״י טוען ש״אשרי הדור אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו״.
החשיבות בסיפור הזה, אומר לנו רש״י, היא לא העובדה שהנשיא חטא. כולנו חוטאים. אמנם לא כולנו מקבלים שוחד בשווי מיליוני שקלים ולא כולנו מקבלים סיגרים ושמפניות מחברים מיליארדרים, אבל בהחלט כולנו חוטאים. החשיבות לא טמונה בכך שאדם שאמור להיות דוגמה ומופת חטא. שהרי זה נפוץ וקורה, לצערנו, לא מעט.
החשיבות הגדולה, לפי רש״י, היא בכך שאותו נשיא ״נותן לב להביא כפרה על שגגתו״ – כלומר, מרגיש מספיק בנוח לפתוח את ליבו ולהודות על חטאיו. וזה ממש לא עניין של מה בכך. עבור מנהיג בסדר גודל כזה, להודות בשגגה או בחטא זה דבר מאוד לא פשוט. ואם אותו מנהיג פתח את ליבו והודה בטעותו, קל וחומר שאין הדבר פשוט אם הוא ״מתחרט על זדונותיו״.
האם נזכה לראות את מנהיגינו מתחרטים על מעשיהם הרעים? על טעויותיהם? האם נזכה לראות אותם אומרים ״טעינו, מצטערים״? או שלנצח ניתן להם לטפח את הדימוי הפאסוני, לא יהיה כלום כי אין כלום, בו הם חסינים הן מפגיעוּת ורגישות והן מכפרה וחרטה?
עם ישראל צריך לקום ולומר למנהיגיו, לנשיאיו – בקום רם וברור: אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.