״לאור חזונם של נביאי ישראל״. כך נכתב במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה הובטח לקיים את יסודות החירות, הצדק והשלום. המגילה ביקשה להתוות דרך, ולא רק מטרה. לא מספיקה מדינה עצמאית, אלא יש צורך לקיים בה חברת מופת. אבל כמו הצהרות חגיגיות רבות, המילים הללו נשארו במידה מסוימת כסמלים תלושים במרחב התרבותי והאקטואלי של מדינת ישראל. נדמה ששכחנו מהו חזונם של נביאי ישראל, והפרנו את הברית של העם היהודי עם ההיסטוריה היהודית. אותה ברית שמחייבת אותנו בשם החירות, הצדק והשלום – ליצור כאן מקום טוב יותר לעם היהודי ולמיעוטים החיים בתוכו.
השלטון בישראל שכח את הכוח של הנבואה. קרדיט: משה מילנר, לע”מ
החברה הישראלית זקוקה לנביאים. לפני אלפי שנים, כשהייתה מלוכה בישראל, התפתח מוסד מיוחד שמטרתו הייתה לא להגביל את השלטון, ולא לכתוב דוחות ביקורת. לא איזונים ובלמים, ולא הפרדת רשויות. מטרתה של הנבואה הייתה אחת ויחידה – קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה׳ יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ (ישעיהו מ׳ ג׳). המדבר הוא המרחב שיש בו שממה. שבו נעדרת התנהגות מוסרית, שבו אין תרבות של צדק ושל שוויון, אלא סדום ועמורה בחסות השגרה. כי בניגוד לסדום ועמורה, לדור המבול ולדור המדבר – הרי בעידן שבו אנו חיים אין מבול, ורעידות אדמה לא מתרחשות בגלל חטאים, ובגלל חטאינו לא נגלה מארצנו. את זה יספרו לנו רבנים אחדים, ורובנו לא נאמין. בדור שלנו החטאים הגדולים ביותר עוברים מבלי משים, וללא עונש. ולמרות ההישגים הגדולים של ישראל, עדיין נותרה עבודה רבה לפנינו. החטא הגדול שאנו חוטאים הוא כלפי עצמנו – חטא ההתעלמות והאדישות.
אם היינו שואלים היום את נביאי ישראל מה דעתם על השלטון במדינה, הם היו מתפלצים. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים (ישעיהו א׳ כ״ג). השלטון בישראל שכח את נבואת העתיקים, ופנה בדיוק לאותו חטא עתיק של מרמה, הפרת אמונים ושוחד. מראשי ערים ועד לצמרת השלטון ממש. חטאים עתיקים ראוי שיקבלו עונש חמור אפילו יותר מאלה החדשים. כי בצידם כרוך חטא נוסף – שיכחה היסטורית.
למעלה מחצי מיליון עניים יש בישראל. הפערים הגדולים ביותר במערב. עוני שקט, לא כזה שמצטלם יפה ליד פחי אשפה או שזוכים בגינו בסיוע בינלאומי. עוני של מקרר לא מספיק מלא, של ספרים חסרים לבית הספר, של בחירה בין תרופות ובין מקלחת חמה. עוני של חדרים קטנים וחשוכים בשיכון, של הליכון שבור, של ישיבה על כסא פלסטיק בחצר ביום לוהט כי אי אפשר להדליק מזגן. העוני הישראלי לא זועק, ולא מתקומם. הפערים בישראל בולטים רק למי שמעז להסתכל. ולא רבים מאיתנו מעזים. בשיחה על סוריה ועל איראן, על חקירות נתניהו ועל השגרירות בירושלים, שכחנו את הדבר אולי היסודי ביותר.
החוקים החברתיים הנפלאים של התנ״ך כבר לא מתאימים לנו. גם אם חלקם, כמו שמיטה ויובל, יכולים לקבל עדנה מחודשת ורוח חיים. ואילו צדקה, חשובה ככל שתהיה, כבר לא תציל ממוות. מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות על תושביה, ולא להפקיר את גורלם לחסדיו של המגזר השלישי.
החברה בישראל זקוקה לנביא. מישהו או מישהי שיעוררו אותנו ויזעקו בקול גדול לראות את החטא הגדול שאנו חוטאים בתוך עצמנו. כוחה של הנבואה בצדקתה המוסרית, ובכך שהיא מעוררת לפעולה את הנרדמים על משמרם. בהיעדר קול מוסרי מובהק, חד וקשה – נגזר עלינו לעסוק רק בנושאים החמים ביותר, ולשכוח את המשימה שלפנינו. יותר מכך, נגזר עלינו לשכוח את אלה שקולם לא נשמע ומצוקתם לא מפלסת את דרכה לכותרות הראשיות.
אבל בהיעדר נביא או נביאה מודרניים, ייתכן ואנו צריכים להסתפק ולחזור לנביאי ישראל העתיקים. שכן אפילו הם קוראים ואומרים לנו בקול ברור את האמת העתיקה, ומה לעשות והיא עודנה רלוונטית מאין כמוה: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים ט״ז כ׳).