בליבו של ספר בראשית מתנהלת שיחה ערה בין הסופר המקראי ובין אלוהיו. זוהי שיחה על צדיקים ורשעים, על חטאים ועונשם.
בחלק הראשון של הפרשה מתווכח אברהם אבינו עם אלוהים על מספר הצדיקים שעליו למצוא בסדום על מנת שלא יחריב אותה. זה אחד הסיפורים הידועים והמרתקים במקרא, סיפור שהפך לאות ולמופת לחוצפתו של אברהם, אבל גם ליכולתו של האדם לשנות את גורלו של העולם בו הוא חי. ״חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה״, מזהיר האדם את אלוהיו. ״לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע? חָלִלָה לָּךְ. הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״. כך שואל אברהם את אלוהיו בעזות מצח שאין כדוגמתה בתנ״ך.
אברהם חושש שגורלו של הצדיק וגורלו של הרשע יהיו לגורל אחד. אבל למעשה, מזהיר אברהם את אלוהים מהתמוטטותה של מערכת השכר והעונש אליה התרגל האדם. בין אם זו מערכת שמקורה באלים (חשוב לזכור שאברהם חי בעולם פוליתאיסטי) ובין אם זו ׳אמונה עממית׳ (או אפילו ׳אמונה תפלה׳), הרי שהאדם בעולמו של אברהם משוכנע במערכת השכר והעונש: צדיק זוכה, ורשע בוכה. זוהי תמונת המציאות ההופכית לשאלה הנצחית של משה המובאת במסכת ברכות, ״מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?״ (. שאלתו של משה כבר מכירה בכך שמערכת השכר והעונש האלוהית אינה מושלמת, וישנם צדיקים שסובלים בעוד חוטאים ופושעים מסתובבים בעולם עם חיוך על הפנים. אבל שאלתו של אברהם, ״לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע?״ היא עדיין שאלה תמימה, שמביעה אמונה באלוהים רודף צדק.
בטלנובלה המקראית של פרשתנו, התנ״ך מבטא במינימליזם הכרחי את רגשותיהם של המעורבים. הויכוח של אברהם, הצלת לוט ומשפחתו, השמדת ערי החוטאים סדום ועמורה, סיפורם של אברהם, שרה ואבימלך. הפרשה מתמקדת במוטיבים של חטא ושל צדיקות.
התרסתו החריפה של אברהם ״התספה צדיק עם רשע?״ מתחברת ישירות לתחנוניו של אבימלך ״הגוי גם צדיק תהרוג?…בתום לבבי ובנקיון כפיי עשיתי זאת״. גם הולדת הילדים מתחברת בסיפור באופן ישיר למידת הצדיקות של המעורבים. אברהם ושרה נתפשים במקרא כמי שחייבים להעלות צאצאים, ולכן שרה זוכה לבן. לאחר שאלוהים סולח לאבימלך על מעשיו, בעקבות תפילת אברהם, מתאפשר לנשות משפחתו ללדת ילדים. זהו התגמול האולטימטיבי במקרא: צדיקים וצדיקות זוכים לדור המשך, ואילו משפחתם של החוטאים נגדעת.
אך לפעמים נדמה שהמציאות שלנו מורה אחרת. צדיקים נספים על רשעים והגמול בעבור מעשינו הטובים בעולם הזה בוששים לבוא. אולם הפרשה מנסה ללמד משהו על המציאות שבה אנחנו חיים. מה שקרוי במקרא ״תורת הגמול״ ובדתות ההודיות ״קארמה״ יכול להיקרא גם במונחים חילוניים.
קריאה חילונית בשאלותיהם של אברהם ואבימלך, ממש כמו בשאלתו ההפוכה לכאורה של משה, מבקשת לגלות לנו משהו על סוד הקיום האנושי: האדם הוא יצור ספקן ושואל שאלות, שאינו מקבל כמובן מאליו את הגורל המוטל עליו משמיים. נדמה לנו לפעמים שהאדם החילוני המודרני ׳המציא׳ את הטלת הספק מתישהו במאות השנים האחרונות, קצת לפני המהפכה הצרפתית אולי.
אברהם, אבימלך ומשה מלמדים אותנו שהטלת הספק בגורל האנושי ראשיתה כבר בימי קדם. אמנם, הם מצפים לישועתו של אלוהים ולהצלתו, מה שלא בדיוק מאפיין אדם בעלת תפישת עולם חילונית. אבל ההתרסה והספקנות דומות להפליא: שלושת הגיבורים התנ״כיים שלנו מבקשים לראות בעולם מקום שיכול להתנהל אחרת, שיש לו היגיון פנימי שאסור שיופר. כשאברהם שואל ״התספה צדיק עם רשע?״, הוא בעצם שואל ״איך יכול להיות שהעולם הזה יתנהל אחרת ממה שהגיוני שיתנהל?״.
לוט ובנותיו אמנם ניצלו מהגורל האכזר, אבל הם כנראה היו ׳צדיקים בסדום׳, במובן המתחכם של המילה: הם לא היו צדיקים אמיתיים, אלא רק הכי טובים שהיה בנמצא. יחסית. הם לא רדפו צדק, אלא ביקשו להציל את עצמם. אברהם לעומת זאת, זוכה לגדולה ומקים תחתיו עם בן אלפי שנים. למה דווקא הוא? כי הוא רדף אחרי הצדק, כי הוא ביקש לראות את העולם הזה כפי שראוי שייראה. ועל כך גדולתו.