מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות י״ז, י״ד).
המלחמה בעמלק המזנב אותנו לדעת, היא מלחמת הקיום הנצחית של העם היהודי. הוא מזנב, ואנחנו רודפים. הוא מכה, ואנחנו מגנים.
אבל עמלק הזה, למרות מה שרוצים לספר לנו, הוא לא המן ולא פלשת. הוא גם לא היטלר ולא אחמדיניג׳ד. עמלק הזה הוא התודעה הדרמטית שאנו נרדפים כל חיינו. זוהי התודעה שלעד נחייה על חרבנו. המודעות הבלתי פוסקת לצוררים אותנו. עמלק הוא למעשה – תודעת עמלק. ובו אנו נדרשים להילחם.
כל עוד לא נפנים שעמלק הוכה והושמד מזמן (כבר במגילת אסתר חוסלו צאצאיו האחרונים), ושאנחנו חיים במדינתנו הריבונית ומגנים על עצמנו בהצלחה כבר עשורים רבים – לא נוכל להשתחרר מהתודעה ההרסנית הזו. נשלח עצמנו למלחמה שנה בשנה, ובכל פעם נמצא צורר חדש להיאבק בו.
הרב סולובייצ׳יק אמר שלעם היהודי יש ברית גורל וברית ייעוד. כיום הזה, ברית גורלו היא להמשיך ולהיאבק בתודעת העם הנרדף. ברית הייעוד – להמשיך ולבנות את נפשו בת החורין, המשוחררת מכבלי המציאות הקדומה.
מחה נמחה את זכר עמלק. וזכר עמלק – ככל זיכרון – הוא בתוכנו.