״כשהיינו קטנים אמרתם, הבטחות צריך לקיים״. האתוס הזה של ׳חורף 73׳ הוא אולי הדבר החינוכי המופרך ביותר שאנחנו מלמדים את ילדינו. על כל הבטחה שאנו מבטיחים, אנו מפרים שלוש. עם ילדים זה קל, כי הם שוכחים. אבל מה לגבי הבטחות שאינן נשכחות במהרה? ומה בין הבטחה ונדר, הצורה החמורה והמחמירה של התחייבות?
פרשת מטות נפתחת בדינים הקשורים בנדרים: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה׳ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ – כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה״ (במדבר ל׳ 2). במילים פשוטות, הבטחות צריך לקיים. מי שנדר נדר בפני אלוהים או הבטיח למנוע מעצמו משהו, חייב לקיים את נדרו. הביטוי ״יַחֵל דְּבָרוֹ״ כאן הוא במשמעות של ״יחלל״, כלומר יהפוך את הבטחות לחלולה וריקנית.
חז״ל מבינים את חומרתם של הנדרים והשבועות שנודרים בפני אלוהים, ומנסים למנוע מצב שבו כל אחד יבטיח הבטחות שאין ביכולתו לקיים. הם מנסחים מבדק שאדם יוכל לעשות בטרם ינדור נדר ולבחון האם הוא מסוגל לעמוד בכך. כך מסופר במדרש תנחומא לפרשה: ״אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם להישבע בשמי אלא אם כן יהיו בכם כל מידות אלו: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״ (דברים י׳ 20). שתהא כשלושה אלו שנקראו יראי-אלהים: אברהם איוב ויוסף… אם יש בך כל הללו אתה יכול להישבע, ואם לאו, אין אתה רשאי להישבע״.
לאברהם, איוב ויוסף נחזור מיד, אבל ראשית – מהם שלושת הקריטריונים לנדור נדר? ״את אלהיך תירא״ – עליך לחשוש מההשלכות של השקר. אם תיתפס בו – יראו בך כשקרן. יהיה זעם ציבורי ולא יאמינו לך יותר. כשאתה מתחייב, עשה זאת מתוך יראת כבוד וחשש. ״אותו תעבוד״ – עליך להוכיח במעשים שאתה ראוי להבטחות שלך. מי שאינו עובד קשה, אין להבטחות שלו טעם. אף אחד לא יאמין להן, כי אין מעשים מאחוריהן שעשויים לשמש כערבות להבטחה.
הקריטריון השלישי הוא המעניין ביותר – ״בשמו תישבע״. התפיסה המטאפיזית המקראית אומרת שמי שנודר נדר מקיים קשר לא רק עם האנשים להם הוא הבטיח, אלא גם עם אלוהים. גם הבטחות ארציות, שבין אדם לחברו, הן משהו שמערב את אלוהים. ההבטחה ׳תלויה׳ בין שני האנשים ומחכה להתממש, ובמובן מטאפיזי, ההבטחות הללו נשארות לפיקדון אצל אלוהים עד מימושן. זה מנתק את הצורך של הצדדים לזכור את ההבטחה, שכן גם אם שני הצדדים ישכחו את ההבטחה – היא עדין תידרש להתקיים. זה גם מנתק את האפשרות של צד אחד ׳לוותר׳ על ההתחייבות. נדר הוא התחייבות שאפשר להתיר רק באמצעות פנייה טקסית לאלוהים, למשל ביום כיפור בתפילת ׳כל נדרי׳. זוהי הבטחה כל כך חשובה, שהתרתה מחייבת פנייה טקסית גם לקהילה וגם לאלוהים.
תפיסה חילונית אולי תבטל את המתווך האלוהי, תאמר שהבטחות מתקיימות רק בין אדם לחברו. אין אף ישות מטאפיזית שמנהלת את הדיון והדברים ביניהם, לא כל שכן מענישה את מי שמפר את ההבטחה. זוהי אולי הדילמה הגדולה של האתיקה החילונית: אין שופט ואין דיין רשמי למעשים שהם חוקיים אך לא מוסריים. אף אחד לא יעמיד לדין פוליטיקאי שהבטיח והפר את הבטחתו, ואין מי שיעניש את החבר שהתחייב וחזר בו מהתחייבויותיו. כל עוד זה לא פלילי, זה מותר.
אבל אופיים המטאפיזי של הנדרים המקראיים יכול ללמד אותנו משהו גם בעולם חילוני, שאלוהים בו אינו מתווך ושופט. ניקח לדוגמה את הבטחות הפוליטיקאים הרבות ממערכות הבחירות האחרונות. זה הבטיח לא לשבת עם זה, האחד הבטיח משרת שר-כלכלי-בכיר לשני, השלישי התחייב לפעול למען מטרה כלשהי והרביעית התחייבה שלא תמליץ על פלוני לראשות הממשלה. עוד לא הושבעה הכנסת החדשה וגילינו שההבטחות לא שוות את הנייר עליהן נכתבו. מימין ומשמאל כולם שיקרו, כולם הפרו – וכולם הסבירו שהסיבה היא המציאות הפוליטית והחברתית המשתנה. נפלה עלינו מגיפה עולמית, התרגש עלינו משבר כלכלי חסר תקדים והמציאות הפוליטית הכתיבה שאי אפשר לקיים את מה שהבטחנו. בפוליטיקה, ולא רק בה אלא גם בהתרחשות החברתית היומיומית יותר, הפרה של הבטחה תמיד תהיה מגובה ב׳כוח עליון׳ שלא איפשר לנו לקיימה. ובעולם חילוני ששולטת בו היד הנעלמה, חוק-התקציב והגירעון הם אולי ׳הכוח העליון׳ האולטימטיבי.
אבל דיני הנדרים והתלות העוצמתית שלהם באלוהים, מזכירים לנו שהבטחות והתחייבויות אינן תלויות רק במצב הפוליטי או החברתי המשתנה. שהבטחות לא יכולות להינשא על גבי הרוח – הן חייבות להיות נעוצות במשהו יציב יותר, נצחי יותר. אם נחזור למדרש נראה שהוא מדגים את חשיבות הנדר בעזרת שלוש דמויות. אברהם לא הפר את התחייבותו לעקוד את בנו, למרות המצב הנפשי הבלתי-נסבל שבוודאי היה שרוי בו. הוא הבין את כוחה של התחייבות ושל ברית, והלך איתה עד הסוף. איוב, למרות הסבל חסר התקדים שהושת עליו, לא חדל מאמונה באלוהים, כי האמין שיש דברים שגם המציאות המשתנה לא יכולה ולא צריכה לשנות. יוסף, למרות שאחיו נטשו אותו למות ולמרות שהיו לו חיים נוחים ומובטחים במצרים, לא חדל מלזכור את מקורותיו והצהיר בטרם נאסף אל עמו, ״את האלוהים אני ירא״. הם הבינו – הבטחות חייבות להיות מעוגנות במשהו יציב ונצחי יותר מהאוויר עליהן הן נישאות. הבטחות צריך לקיים.