בין סיפורי התנ"ך מסתתרים לפעמים 'פתחים' כאלה, שאפשר להסתכל מבעד אליהם ולגלות עולם פנטסטי ומופלא. כזו למשל היא העיר עוץ, ממנה הגיע איוב, שאומצה על ידי הסופר ליימן פרנק באום והפכה לתשתית הסיפור על הקוסם הגדול, הנערה דורותי וחבורתה המשונה. כזו היא גם לילית, המוזכרת רק פעם אחת בספר יהושע אך סביבה נבנתה דמות מדרשית מופלאה, היכולה להיקרא גם כמופת פמיניסטי וגם כסמל למרדנות וליוהרה.
וכזו היא גם העיר לוּז, שמוזכרת כלאחר יד בפרשה שלנו, פרשת ויצא. לאחר שיעקב חולם את חלום הסולם המפורסם שלו, בו עולים ויורדים המלאכים, הוא מתעורר ומכיר במקום בו הוא נמצא כמקום מיוחד ומקודש: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי" (בראשית כ"ח ט"ז). מעניינת הצהרתו של יעקב שאלוהים שוכן במקום הזה, דבר שמעיד שלתפיסתו אין האלוהים מצוי בכל מקום, כמו בתפיסות המאוחרות יותר, למשל בחסידות. האלוהים של יעקב הוא אלוהים מקומי, הוא 'שוכן' במקום מסוים ויכול גם שלא לשכון בו (מדרש בראשית רבה מבאר: ״אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אָכֵן הַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה״).
ואולי, אמירתו של יעקב היא מטאפורית ומוסרית: אכן יש פה אלוהים, משמע אכן זהו מקום שראוי להתעקש עליו, שראוי לבנותו, שראוי לעצב את דמותו המוסרית.
יעקב מסמן את המקום על ידי הקמת מצבה מהאבן עליה ישן: "וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ".
לאותה העיר קורא יעקב 'בית אל', כדי לסמן את קדושתו של המקום ולציין את נוכחותו של אלוהים שנגלה לפניו שם. אולם התנ"ך, בצעד נדיר למדי, מגלה לנו את שמה הקודם של העיר: "וַיִּקְרָא [יעקב] אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה".
למה מספר לנו התנ"ך מה היה שמה הקודם של העיר? הרי כל מי שלמד תנ"ך בתיכון יודע את מה שהמורות מדקלמות השכם והערב: התנ"ך לא נוהג לחשוף פרטים שלא לצורך, הוא לא מגלה מידע מיותר, ואם נכתב משהו – כנראה שיש בו חשיבות.
חיפוש בהמשכו של ספר הספרים עשוי לגלות לנו את התשובה. בספר שופטים (פרק א') מסופר על מלחמותיהם של בני ישראל בכנענים, לאחר מות יהושע. כאשר מגיעים בניו של יוסף (אפרים ומנשה) לעיר בית-אל, מוזכר לנו שוב שמה הקודם: "וַיָּתִירוּ בֵית-יוֹסֵף, בְּבֵית-אֵל; וְשֵׁם-הָעִיר לְפָנִים, לוּז". הם מסיירים בסביבות העיר, ורואים איש שיוצא משעריה: "וַיִּרְאוּ, הַשֹּׁמְרִים, אִישׁ, יוֹצֵא מִן-הָעִיר; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, הַרְאֵנוּ נָא אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ, חָסֶד". הם מבקשים מהתושב האקראי הזה לגלות להם היכן נמצאת הכניסה לעיר, ובתמורה יחוסו על חייו. "וַיַּרְאֵם אֶת-מְבוֹא הָעִיר, וַיַּכּוּ אֶת-הָעִיר לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָאִישׁ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפַּחְתּוֹ, שִׁלֵּחוּ. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ, אֶרֶץ הַחִתִּים; וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז–הוּא שְׁמָהּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
ה'מלשין' ששכנעו בניו של יוסף הוא כנראה בעל תודעה היסטורית מפותחת, ואחרי חורבנה של העיר ונפילתה בידיהם של בני-ישראל, הוא מייסד עיר חדשה וקורא לה 'לוּז', על שמה של העיר העתיקה שיעקב שינה את שמה. ואולי, זוהי הדרך של התנ"ך לספר לנו מדוע גם אחרי שינוי שמה של העיר ע"י יעקב, עדיין התקיימה עיר בשם הזה גם שנים אחר כך.
בסיפור הזה יש יותר מאשר עלילת מלחמה ותחבולה קלאסית. יש בו מלחמה, ומלחמה מביאה עמה מוות רב. אבל למה זה חשוב? הרי זה ברור שעיר המצויה במלחמה מתמלאת בזוועות אופייניות.
שינוי שם הוא גם שינוי גורל. אברם שהופך לאברהם משנה את גורלו, וכך גם שרי ההופכת לשרה. יעקב שמכונה ישראל מקבל על עצמו תפקיד חדש. וכך גם העיר לוּז שהופכת לבית-אל. המדרש מסביר לנו ששינוי שמה של העיר מסמן גם על שינוי גורלה, והסיפור בספר שופטים מאשש את הטענה הזו. במדרש בראשית רבה (ס״ט ח׳) מסופר לנו על העיר:
״היא לוּז שצובעין בה את התכלת. היא לוּז שעלה סנחריב ולא בילבלה, נדבוכנצר ולא החריבה. היא לוּז שלא שלט בה מלאך המוות מעולם״.
הביטוי ׳צובעין בה את התכלת׳ הוא פואטי למדי. עד היום המדע המודרני לא הצליח לשחזר במדויק מהיכן הופק ה׳תכלת׳ היהודי העתיק, ששימש לצביעת יריעות המשכן ובגדי הכהונה. אם העיר הזו הייתה המקום שבו מפיקים את הצבע התכול, כנראה שמדובר במקום חשוב במיוחד בחיים הדתיים המקראיים, ואולי מכאן נבעה הסיבה לכיבושה בידי בני יוסף.
העיר לוּז מוצגת במדרש גם כעיר חזקה מאוד, שגם סנחריב וגם נדבוכנצר, מגדולי המצביאים באותה תקופה, לא הצליחו לערער את שלוותה. ולבסוף מגיעה אמירה אגדית פנטסטית: לא שלט בה מלאך המוות מעולם. המדרש מסביר מה נאלצו לעשות זקני-העיר שרצו לסיים את חייהם: ״הזקנים שבה מה עושין להם? כיון שהם זקנים הרבה, מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים״.
מכאן שבני יוסף, בכובשם את העיר שסבם יעקב שינה את שמה, שינו את גורלה לעולמים: הם הביאו אליה את המלחמה ולכן גם את המוות. הם הביאו לביתו של האל את מה שלא היה בו עד כה: את מלאך המוות.
למה עשו זאת בני יוסף?
אפשר לטעון שהם ׳נירמלו׳ את העיר האגדית והפכו אותה לעיר ככל הערים: בלוּז אין מתים, רק חיים. בבית-אל החיים מתנהלים כסדרם, כולל המוות הבלתי נמנע בסופם. שינוי שמה של העיר וגורלה המשתנה מאפשרים לנו להסתכל על הרע שבעולם, ועל הרע האולטימטיבי של המוות, כעל חלק מהחיים. הרי גם הזקנים של העיר לוּז לא ביקשו לחיות לעד, אלא ביקשו לסיים את חייהם ולכן נאלצו לעזוב את העיר. הפיכתה לעיר שמותר למות בה הפכה את החיים בה לחיים נורמליים. גם היום מי שמבקש לסיים את חייו בכבוד בגלל מחלה חשוכת מרפא, נאלץ ׳לצאת מהעיר׳ ולטוס לאחת מהמדינות הבודדות שמאפשרות המתת חסד. התרבות היהודית, ככלל, מתנגדת להמתת חסד. אולם סיפורה של לוּז מעורר את השאלה: אולי הדבר היהודי יותר והמוסרי יותר הוא לאפשר למי שסובל ואין למחלתו מרפא, לסיים את חייו בכבוד ׳בתוך העיר׳, בעירו שלו?