עבודת המקדש איננה. היום נותר לנו לנסות ולהציל את האנושות בדרכים אחרות. לעבוד את ה׳, אם נרצה לקרוא לזה כך, בדרכים אחרות. על מנת להציל את כבודה של האנושות ואת כבודה של האלוהות עלינו לא להקריב קורבנות, אלא בדיוק להיפך: לנסות ולהציל כמה שיותר קורבנות. עלינו להיחלץ לעזרתם של המדוכאים והנרצחים בכל מקום בהם יהיו. תפקידה המוסרי של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא בדיוק זה.
בפרשת ׳שמיני׳ מתים שני בני אהרון הכהן אחרי שהם מקריבים ״אש זרה״ במשכן. ״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳, אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה׳״.
מותם של בני אהרון, אביהוא ונדב, הוא נצחונה של הבירוקרטיה על המהות. כשאלוהים המקראי בוחר לגרום למותם של השניים הוא מעדיף לומר בעת הזו: עבודת המקדש צריכה לעשות בהתלהבות ובאהבה, אבל קודם כל על פי הפרוטוקול המסודר. בני אהרון מתים באש כיוון שהקריבו למקדש ״אש זרה אשר לא ציווה ה׳״.
פרשנים התלבטו רבות מהי אותה ״אש זרה״, אבל ברור שהחטא של בני אהרון היה בהתנהלותם הטכנית מול מזבח ה׳, ועל כך נענשו. במותם אלוהים כאילו אומר לנו שעבודת המזבח צריכה להיעשות במדויק ו״על פי הספר״, ללא שינוי כלל, קטן או גדול.
החטא של בני אהרון לא היה מהותי, הוא היה פרוצדורלי. הם לא כפרו בעבודת המקדש, לא הייתה להם כוונה רעה והם לא ניסו ככל הנראה לחבל במזבח. שלל הפרשנויות והמדרשים מייחסים לבני אהרון כוונה טובה ומיטיבה – לעבוד במסירות ובהתלהבות את עבודת הקורבנות. רצון כן ואמיתי לעשות מעשה נכון. חלק מהפרשנויות אפילו מייחסות להם ״התלהבות יתרה״, כלומר האש הזרה שהרגה אותם היא נכונות-יתר לעבוד את עבודת האל, גם כשאין בכך צורך.
בימינו אין מזבח, אין עבודת קורבנות – ותפקידם של הכהנים הוא סמלי ולא מעשי כבימיו של אהרון ובניו. למי שמעוניין בעבודת ה׳ יש היום פרקטיקות אחרות שמחליפות את מקומה של עבודת הקורבנות. מי שאינו מעוניין בקיום מצוות כפשוטן פונה לרוחה של התורה ומנסה לפרש אותה ולחלץ ממנה את המשמעויות החברתיות והאישיות הרלוונטיות אליו או אליה.
מי שמעוניין לקיים את מחויבותו של העם היהודי לא יכול להתעלם ממה שמתרחש בסוריה ובצ׳צ׳ניה. בסוריה, אין צורך לספר, נטבחים עשרות ומאות אלפי בני אדם על ידי המשטר, בסיועה של רוסיה ובדרכים מזוויעות. בצ׳צ׳ניה, השבוע התבשרנו, מוקמים מחנות ריכוז אליהם מובלים הומוסקסואלים מרחבי המדינה, מעונים ועוברים ״טיפולי המרה״ למיניהם, וישנן עדויות ממשיות גם על רציחתם.
מי שחושש להתערב במקרים אלה, בממשלת ישראל ובממשלות המערב בכלל, חושש מהרס היחסים עם רוסיה, מכניסה למבצעים צבאיים שיגרמו לאבידות בנפש וברכוש, חושש מהתערבות לא רצויה בממשלות זרות וכיוצא בשיקולים כאלה ואחרים.
מחנה ריכוז בצ׳צ׳ניה, בו על פי הדיווחים מוחזקים עשרות, אם לא מאות, הומוסקסואלים
אותם החוששים מפחדים מההשלכות של העלאת הרגש המוסרי על פני החשיבה הפרקטית. ״אנחנו רוצים לעזור״, הם אומרים, ״והמעשים שנעשים שם באמת איומים ונוראים״, הם מצדיקים – ״אבל….״, ופה מתחילה רשימה של טענות פרקטיות ופרוצדורליות, רשימה שנדמה שאין לה סוף.
מי שמתעלם ממה שקורה בסוריה ובצ׳צ׳ניה, כמו גם במקומות אחרים בעולם בהם מתבצעים רציחות המוניות והפרה שיטתית של זכויות אדם, עובר על הציווי הברור ״לא תעמוד על דם רעך״.
רק השבוע התפאר ראש הממשלה שלנו על מיקומו של צה״ל במקום ה-8 ברשימת הצבאות החזקים ביותר בעולם. בממשלה מדברים כל היום על חוזקה ועוצמתה של מדינת ישראל ושר החינוך מדבר על ״אומת הסטארטאפ״ שלמוחותיה הנפלאים אין שני בעולם.
אבל כשמגיעים למצב שבו צריך להכריע הכרעה מוסרית – עוצמתה של מדינת ישראל נותרת נעלמה. אפילו מקליטת 100 פליטים ילדים מהמלחמה בסוריה הממשלה מנסה להתחמק. האם חוסנה של מדינת ישראל כל כך שברירי, שאין היא יכולה להתמודד עם קליטתם של מאה ילדים מוכי מלחמה?
מי שחושש לפעול, מפחד להישרף באש הזרה של ההתנהלות הפרוצדורלית. ״אין זה מתפקידנו״, הם אומרים כאילו מפחדים להישרף באש המזבח. חטאם גדול מחטאם של בני אהרון – כי בני אהרון לפחות ניסו לעשות את הדבר הנכון. הם טעו ונכוו קשות, אבל לפחות הם התקרבו וניסו.