בריאת העולם עשויה הבדלות והפרדות. נכתב על כך רבות, לכן רק כמה תזכורות: כבר הפסוק הראשון בתורה עשוי הבדלות, ההבדלה בין אלוהים ובריאתו וההבדלה בין השמים והארץ; לאחר־מכן ההבדלה בין הארץ ורוח אלוהים המרחפת על־פני המים. מיד לאחר יצירת האור באה ההבחנה, המפורשת הפעם, בין האור והחושך: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א' ד').
סמויה כאן גם ההבחנה בין טוב ורע, למרות שהרע עצמו לא מוזכר, כנראה לא בטעות. מי שכתב את בריאת העולם לא רצה שהרוע יהיה נוכח בה, והיו מי שהציעו שהרוע מפציע רק עם הופעת האדם. עוד הבדלות נעשות גם הלאה, בצורה ברורה ולא מרומזת, בין היום והלילה, מים למים, יבשה וים, עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי, המאור הגדול והמאור הקטן ועוד. הפרדה חשובה שיש לה תושבת תרבותית נגזרת היא כמובן ההבחנה בין קודש וחול הנוצרת בהבחנה בין ששת ימי הבריאה ויום השביעי.
עם זאת, חשוב לשים לב שבסיפור הבריאה השני, בבראשית ב', ההפרדות וההבחנות תופסות מקום משני והבריאה היא הרבה יותר זורמת ואורגנית: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה", "וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כל־פְּנֵי הָאֲדָמָה", "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה", "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן" וכן הלאה (שם ו'-י'). זהו מודל של בריאה שמבוסס על יצירה וצמיחה ולא על הפרדה והבחנה.
יכול להיות שהבריאה של פרק א' נבחרה לפתוח את התורה מכיוון שהיא טומנת בחובה יסוד אנושי קבוע: הבדלות והפרדות הן האופן שבו אנחנו מבינים את העולם. אנו יכולים להבין את עצמנו על־ידי הבדלה לאחר ואת האחר על־ידי הבדלתו אלינו ולצד שלישי. פסיכולוגים הבחינו שאחת הפעולות הקוגנטיביות הראשוניות הנדרשת מהרך הנולד היא להפריד בין העצמיוּת שלו ובין שאר העולם. זוהי גם משימתו של ההורה, ובייחוד האם היולדת, לייצר נפרדוּת מתינוקו, לטובת שניהם.
תהליך הסובייקטיביזציה והנפרדוּת של האדם מאפשר לו לצפות בעולם, ללמוד ולהשתתף בו. אולם זוהי לא נפרדות מוחלטת, כי היא משמרת זיקה בין הסובייקטיבים והאובייקטים הנפרדים. העובדה שאנו יכולים לצפות בעולם נובעת מכך שאנחנו חלק ממנו. העובדה שאנו מסוגלים להשתתף בעולם ובפעילותו נובעת מכך שאנו חלק מהפעילות הזו. ההפרדות משמרות איזושהי זיקה הכרחית שבלעדיה הנתק ייהפך לא בריא ופעילות האדם בעולם תינזק קשות.
ההפרדה הראשונה היא בכלל בממד הזמן. המושג "בראשית", המציין את תחילת ההיסטוריה, מנוגד במובן־מה למושג "תוהו ובוהו", המסמל את מה שהיה לפני שהתחיל העולם. הראשית היא לא יצירתו יש־מאין של החומר כולו אלא של תחילת סידורו על־ידי סדרה של הבדלות והבחנות הנותנות פשר לקיום. במלים אחרות, "בראשית" היא רק ראשית הזמן ולא ראשית החומר.
הדבר נכון גם לגבי אלוהים עצמו, שבורא את העולם על־מנת שיוכל לפעול בתוכו. בכך שהוא בורא את העולם הוא מפנה מקום למשהו שהוא לא הוא. את זה תיארה ביופי פיוטי תורת הצמצום של קבלת האר"י, שהסבירה שלצורך בריאת העולם בחר אלוהים לצמצם את עצמו וליצור "חלל הפנוי" שבו נברא העולם. גם זו פעולה של הפרדה והבדלה.
בבריאת העולם מבחין אלוהים בינו ובין יצירתו על־מנת שיוכל לפעול בתוכה. רק תורות אימננטיות כמו זו של ברוך שפינוזה, הרואות באלוהים ובעולם עצם אחדותי אחד, מערערות על הקביעה הזו, שהיתה לאבן יסוד במסורת היהודית כמעט על כל ענפיה. אלוהים צריך לברוא את העולם מחוץ לעצמו כדי שיוכל לפעול בתוכו. לכן, אצל שפינוזה, כשאלוהים אינו נפרד מהעולם הוא גם לא יכול לפעול בתוכו ולכן בטל אופיו ההשגחתי. יתרה מכך, הבריאה היא זו שמאששת את קיום האלוהים.
בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות" כותב הפילוסוף הרמן כהן כי "הבריאה היא תואר־הראשית של אלוהים. אין היא רק מתחייבת מתוך היחידוּת של ההוויה האלוהית, אלא היא זהה עמה מכל וכל. אילו לא היה אלוה יחיד הבורא, היו ההוויה וההתהווּת — אחת, והטבע עצמו היה אלוהים. אולם פירושו של זה היה: אין אלוהים. שכן הטבע הוא ההתהווּת שביסודה צריך להניח את ההוויה".
כהן כותב דברים אלו כתגובה לפנתיאיזם של שפינוזה, שגרס שהאלוהים והטבע חד הם ובכך הניח את התשתית ליהדות שלאלוהים אין בה תפקיד משגיח, היינו לטיפוס מוקדם מאוד של חילוניוּת. מבחינת כהן ההפרדה בין אלוהים והעולם דרושה כדי לאשר לא רק את המונותיאיזם אלא גם את קיום האלוהים.
גלוי וידוע שפרשת "בראשית" היא התשתית התרבותית שעליה נבנה העם היהודי. במובן עמוק, ייתכן מאוד שההפרדות וההבחנות הללו, בנוסף לכך שהן מושרשות בחיי האדם ובאופן הבנתו את העולם, הן גם תביעה חברתית לחפש בעולם לא את האחדות אלא את ההרמוניה, את האופן שבו המרכיבים השונים, המוכרחים להיות שונים, מתיישבים זה עם זה באופן שיוצר משהו בריא ומיטיב. שונוּת המרכיבים והבדלתם זה מזה הכרחיים ליצירת הרמוניה כשם שהם הכרחיים לבריאה עצמה. על כך כתב הראי"ה קוק את מלותיו הידועות: "ויוכר שאי אפשר היה לבניין השלום שייבנה, אלא על ידי כל אותן ההשפעות הנראות מנצחות זו את זו… כי דווקא ע"י ריבוי הכוחות והתנגדותם, ימצא החיים".
פורסם לראשונה בעיתון הארץ
