ספר דברים הוא נאום הפרידה של משה מעם ישראל. בשנה הארבעים ליציאת מצרים, כשיושב העם על שפת הירדן והארץ המובטחת, רגע לפני כיבושה מידי עמי-האזור, משה מתבונן על חייו הארוכים והפוריים כמנהיג העם ומשחררו, ונזכר בערגה במסעות הארוכים במדבר. זהו המסע שעיצב במידה רבה את דמותו של העם היהודי, ורגע לפני מותו והמעבר לשלב הבא בהתפתחות הלאומית, למשה יש כמה דברים לומר.
ספר דברים חוזר לא מעט על מצוות וסיפורים שסופרו כבר בחומשים הקודמים. חוקרי המקרא יאמרו שהסיבה נעוצה בכך שלספר דברים יש כותב שונה, אחיד ונבדל משאר מקורות התורה. ואילו הפרשנים המסורתיים ימצאו סיבות מפולפלות ואמוניות להסביר את הכפילויות ואת הפערים שהן יוצרות. פרשת דברים הפותחת את החומש עוסקת רובה ככולה ברטרוספקטיבה על מסעות העם במדבר, כיבושי עבר-הירדן, החלוקה לשבטים וההכנה לכיבוש הארץ. אחד הדברים שמשה מזכיר הוא המהפכה הביזורית שעשה בשלטון, מינויָם של השופטים ונשיאי-השבטים ובניית המערכת השיפוטית ההיררכית. הדברים מנוסחים כאן קצת אחרת מהאופן שבו נוסחו בפעם הקודמת, וברגע של כנות, שנובעת אולי מגילו המבוגר של משה, הוא פולט אנחת ייאוש שמסגירה את עייפותו ותסכולו: ״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?״, שואל משה, עכשיו כשכל-כך התרביתם ואני כל כך זקן ועייף (דברים א׳ 12).
הפרשה הזו ממסגרת את ספר דברים כולו, מצד אחד כהספד שמשה עורך לעצמו, ומצד שני כצוואה שהוא משאיר לעם. בערוב ימיו השתמש גם חיים נחמן ביאליק בדימוי המרכזי של הפסוק הזה, באחת הפואמות היפות והמרגשות שכתב. בעת ששהה בווינה על מנת לקבל טיפול רפואי, כתב ביאליק על השִבְעה שישב על אביו שנפטר, כשהיה בסך הכל בן שש. כמו משה, גם ביאליק מעבד את חווית חייו לקראת יום מותו, אולם מעניינת הבחירה על ערש דווי לכתוב דווקא על השבעה שישב על אביו. אולי הרגיש חיבור מחודש לדמות האב הרחוקה, כשחש שימיו שלו קרובים לקיצם. ואכן, חוקר הספרות אריאל הירשפלד כתב שבערוב ימיו של ביאליק נוצר אצלו חיבור רגשי שלם יותר, המסוגל לגעת ממרחק השנים במצבים הראשוניים והלא-מעובדים של יתמותו.
הפואמה ״שבעה״ היא חלק ממחזור השירים ״יתמות״ של ביאליק. חלקה האחרון נפתח בתיאור עצוב של אמו האלמנה הטריה. ״יָשְׁבָה אִמִּי, הֶחֱרִישָׁה, קְרוּשָׁה בְאֶבְלָהּ יָמִים / פָּנֶיהָ – מִקְשַׁת קֶרַח, לִבָּהּ – אֶבֶן דּוּמָם / אֶת-שְׂעָרָהּ עַד לְשָׁרָשָׁיו הִקְפִּיאוּ בִעוּתֵי יוֹם קָרוֹב / שָׁחָה קוֹמָתָהּ פִּתְאֹם, גְּבָעוֹת נָפְלוּ עָלֶיהָ״. דמותה הזקופה והחיה של אמו מתחלפת באלמנה שפופה ודמומה ומותירה עליו רושם עז. מיד הוא עובר ללשון קינה ותוהה איך היא תצליח להתמודד ביום שאחרי: ״אֵיכָה תַעֲמֹד יוֹם אֶחָד – וּשְׁלֹשָׁה יְתוֹמִים עַל צַוָּארָהּ? / אֵיכָה תִשָּׂא לְבַדָּהּ עִצְּבוֹן יְמֵיהֶם וְלֵילוֹתָם? / אֵיכָה תַטְרִיפֵם לָחֶם, אֵיכָה תַלְבִּישׁ מַעֲרֻמֵּיהֶם?״. בקושיה השנייה בולט האזכור המפורש לשאלתו של משה, ״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?״. משה מזכיר לעם שהוא לא יכול היה להתמודד לבדו עם המשא הכבד של המנהיגות, ולכן בנה מערכת של מנהיגות עממית שתחליף אותו אחרי לכתו. וביאליק מחבר את דמותה של אמו לדמותו של משה ומשכנע את עצמו שגם אחרי מות האב, העולם ימשיך להתסובב על צירו.
ביאליק ממשיך בקושיות האבל: ״מִי יוֹרֵם דֶּרֶךְ תְּבוּנוֹת וּמִי יַנְחֵם בְּמַעְגְּלֵי יֹשֶׁר? / מִי יַדְלִיק נֵר הָאֱלֹהִים עַל סִפְרֵי קֹדֶשׁ בַּלֵּילוֹת / וּמִי יַרְנִין שְׁחָרֶיהָ בְקוֹל תּוֹרָה וּתְפִלָּה? / מִי יָבִיא מִדֵּי שַׁבָּת מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם הַבָּיְתָה / וּמִי יְעַדֵּן חַגֶּיהָ בִּזְמִירוֹת נֹעַם וּרְנָנָה?״. תהיותיו של ביאליק מזכירות מעט את המוטיב הניטשיאני של ׳מות האלוהים׳, שכן למותו של האב, כמו למותו של אלוהים, יש השלכות מוסריות: האב מסמל את מקור המוסר המוחלט, את המגדלור הערכי, ואחרי מותו ביאליק תוהה בסגנון ספר תהלים מי ״יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ״ (תהלים כ״ג 3).
אחרי מותו של האב, ביאליק מתקשה למצוא לו תחליף. בנקודה הזו בביוגרפיה האישית שלו, שמספרת גם את הביוגרפיה הקולקטיבית של הציונות החילונית בראשיתה, מתחיל המסע אל מחוץ לבית המדרש – במות האב. ״פָּנוּי עוֹמֵד כֵּס אָב, נִכְלָם – מֵסַב הַכָּבוֹד, / רֵיק מוּטָל תִּיק הַטַּלִּית, תַּרְמִיל מָעוּךְ וּמְחֻלָּל, / סָגוּר וּמְסֻגָּר ״סִדּוּר״ אַבָּא, נֶאֶלְמוּ דַפָּיו לָנֶצַח, / נִתְאַלְמֵן אֲרוֹן הַסְּפָרִים, נִתְיַתְּמוּ שׁוֹכְנֵי שְׁפַתָּיו, / לֹא תִפְקְדֵם עוֹד יָד, / לֹא תַרְחִישׁ אֶצְבַּע גְּוִילֵיהֶם״. אין תחליף למסורת של בית-אבא החרב, ואולי לא צריך להיות תחליף. ביאליק משאיר אותה מאחוריו ופונה ליצירת בית-מדרש חדש. ואילו אמו, ״כֹּה שִׁבְעָה יָמִים הִתְפַּלָּשָׁה וְנַפְשָׁהּ מְאֹד נִבְהָלָה, / בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הִתְנַעֲרָה וַתֵּצֵא לְגוֹרָלָהּ״.
דמות האם אצל ביאליק, כמו בשיר ׳לבדי׳ המפורסם, היא גם השכינה, או עם-ישראל עצמו. כמו האם שמתנערת ויוצאת לגורלה, משה אומר לעצמו ״טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת״ (דברים א׳ 14) ומשכנע את עצמו שהעם ימשיך בדרך גם אחריו. הוא יודע שמנהיגים, מיתולוגיים או חשובים ככל שיהיו, הם רק זמניים – והעם יכול לשרוד גם בלעדיהם. ביאליק הילד-המבוגר מתבונן על אמו מהצד ודואג, אך יודע שבתום שבעה ימים היא תהיה בסדר. משה ישאר על הר נבו ויראה את עמו ממשיך בלעדיו. אבל בזכות החשיבה למרחוק והצוואה המוסרית העשירה שהותיר, הוא יודע שגם ביום שאחריו, העם יהיה בסדר גמור.