פרשת 'כי תצא' – תשע"ב

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם

הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ

וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ

אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

 

לפני שלושים ושניים ימים החל הפעיל החברתי הכפר-סבאי תמיר חגג' בשביתת רעב. מצוקת הדיור האישית שלו חברה לה לתודעה מהפכנית חברתית, שהתבשלה בקיץ תשע"א במחאת ההמונים כנגד מדיניות הממשלה הדורסנית. בחודש שעבר החליט תמיר שהוא צועד ברגל לבית ראש הממשלה, שם יחדל לאכול עד שהלה יסכים להיפגש עמו. מיותר לציין שראש הממשלה לא טרח להוציא ראשו מהחלון.

השבוע, פרשת כי תצא, אחרי כמה אשפוזים בבית החולים, החליט תמיר שחייו והמשך המאבק החברתי קודמים לכל, וחזר לאכול.

לא תוכל להתעלם. בהצבת רף גבוה, שמחבר בין יכולת מוסרית ליכולת מעשית – מצווה המקרא הקדום על מצוות השבת אבידה. ניקח אפוא את המצווה החשובה הזו, ונחבר אותה אלינו.

כיצד עלינו להבין את שלוש המלים האחרונות שהבאנו: "לא תוכל להתעלם". האם זו קביעת עובדה או שמא איסור? אונקלוס, שתרגם את התורה לארמית, מתרגם זאת: 'לית לך רשו לכסיותיה' – כלומר: אין לך רשות להתעלם. הוא הבין אפוא שיש כאן איסור.

מחבר 'ספר החינוך', שחובר לקראת סוף המאה ה-13, מונה מלים אלה במספר מצוות 'לא תעשה'. הפרשן אבן עזרא אומר בצורה לקונית: "כחבריו". הוא מתכוון לפסוקים נוספים בספר דברים בהם מופיע הביטוי "לא תוכל", ואף הם במשמעות של "אינך רשאי":

…לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: (י"ז, ט"ו)

…לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: (כ"א, ט"ז).

אין ספק שמדובר בפסוקים אלה לא על חוסר יכולת מעשית, אלא על צו מוסרי.

כך גם ראינו בשמות י"ט, כשמשה מגיב על איסור חוזר מאלוהים לעלות על הר סיני:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ": ורש"י מציין שם: "… ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:"

לפי תפישתו האידיאלית של משה, אין הבדל כלל בין אי-יכולת מעשית לאי-יכולת מוסרית. מאחר שאלוהים אסר לעלות בהר, הרי שאין בני ישראל יכולים לעלות בהר.

משה רבנו הוא דוגמה ומופת לדמות שהיא גם אנושית על כל רבדיה וחטאיה, וגם מנהיגות חזקה וערכית שאין עוררין עליה בתולדות ישראל. "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל".

"כשאתה רואה עוול, קודם כל תצעק לא", אמר אלבר קאמי.

למעשה מוטמעת פה בחירה מוסרית יסודית שעל האדם לקבל. כולנו מתעלמים, כל הזמן. ברחוב נתעלם מההומלס כדי לא להרגיש רע עם  עצמנו. בצבא נתעלם ממי שסוחב כי אולי מישהו אחר ילך לעזור לו. מדי יום ביומו נתעלם מהבנייה בשטחים, מהדיכוי בשכונות, מהפריפריה בכלל ובפרט ואפילו מהכלים בכיור.

התחושה האנושית הזו, שאם נתעלם הבעיה תיעלם, היא מוטעית ביסודה. ויותר מכך – היא מייצרת תודעה פסיבית ומנוונת שמשאירה על תילם סדרי עולם בלתי צודקים ובלתי שוויוניים. הבחירה להתעלם היא המכשול הראשון בדרך למהפכה חברתית.

בחירתם של ראש הממשלה ושר האוצר להתעלם מתמיר ומשכמותו – ממאהלי המחאה, מהפעילים, מזעקת העם המשווע לצדק – מוכיחה כי הם מסוגלים להתעלם. היכולת הזאת, שהיא גם אנושית וגם פוליטית במידה רבה – קיימת. "לא תוכל להתעלם" – אל תתעלם!

פורסם בקטגוריה כי תצא, פרשת השבוע, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*