פרשת במדבר – תשע"ב

פרשת השבוע, פרשת במדבר, פותחת עבורנו את הספר באותו השם. שמו הלועזי של הספר, Numbers, מתאים מאוד לתחילת הפרשה, שעניינה מפקד העם בכלל, ומפקד צבא-העם בפרט. לפי שבטים, בצורה מאוד מדויקת ומפורטת, סופר משה את כל הגברים מגיל 20 ומעלה, שככל הנראה שימשו מדד הן לכמות המשפחות בעם, והן לכמות הגברים הלוחמים.

העם נמצא במדבר כבר כמה שנים – כעת למרגלות הר סיני, ולאורך כל ספר ויקרא הוא מקבל את התורה ממשה. כך ממשיך גם ספר במדבר, אבל הוא עושה עצירה קטנה ומשמעותית ברצף קבלת התורה, לטובת אותו המפקד. שש מאות אלף שומר ושומרת. או ליתר דיוק, 603,550 שומר מעל גיל עשרים. ללא ספק מספר מרשים, אם כי יש וויכוחים רבים ומרובים על אמיתותו ונכונותו. בכל אופן, תחילת הפרשה נראית קצת כמו הגרסה הקדומה של שנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

 וַיִּהְיוּ בְנֵי-רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:  בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, לְגֻלְגְּלֹתָם–כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה רְאוּבֵן–שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

לִבְנֵי שִׁמְעוֹן, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:  פְּקֻדָיו, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם–כָּל-זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כֹּל יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן–תִּשְׁעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת.

 לִבְנֵי גָד, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:  בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה–כֹּל, יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה גָד–חֲמִשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

לִבְנֵי יְהוּדָה, תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:  בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה–כֹּל, יֹצֵא צָבָא. פְּקֻדֵיהֶם, לְמַטֵּה יְהוּדָה–אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.

וכך זה ממשיך, ולא אלאה את הקורא, כי זה באמת קצת מלאה. אבל כך נפתח ספר מדבר, ספר המִסְפָרים, ופוקד את העם. אפשר להניח שמשה ומצביאיו ראשי השבטים נערכים לאיזושהי מלחמה, ככל הנראה בשל הקרבה לארץ שאולי גוברת, או אולי מחשש שמלחמה כמו זו שנערכה עם עמלק ברפידים(שמות י"ז) תחזור שנית. אז גברה ידם של בני ישראל על העמלקים, אבל אין איש מבטיח שזה יצלח בשנית.

שש מאות אלף גברים עבריים. המספר הזה מזכיר את שירו של ביאליק, "מתי מדבר", וזה חלקו:

וְעָבַר הַסַּעַר. נִשְׁתַּתֵּק הַמִּדְבָּר מִזַּעְפּוֹ וְטָהַר.

ובבהירים מזהירים מאד השמים וגדולה הדממה.

וְאֹרְחוֹת, אֲשֶׁר הִדְבִּיקָתָן הַסּוּפָה בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת,

תָּקֹמְנָה מִכְּרֹעַ עַל-פְּנֵיהֶן וּבֵרְכוּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֵיהֶן –

וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים.

שישים ריבוא, כאמור, שש מאות אלף. מספר הגברים בבני ישראל.

בפסוקים שהבאנו מהחלק השני של הפרשה, מתוארת תמונה מרשימה בעוצמתה שנראית קצת תלושה מהמנטאליות היהודית שלנו ומתאימה יותר לעדות הפרוסים או הרומאים. תמונה של עם

ישראל כולו, מאורגן בשלשות, בשורות ישרות, בארבעה מחנות, שלושה שבטים בכל מחנה, כולם עוטפים ומקיפים את אוהל המועד, מרכז השלטון והפולחן, ומגוננים עליו.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב. וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדֵיהֶם–אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה יִשָּׂשכָר; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר. וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו–אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת. מַטֵּה, זְבוּלֻן; וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן, אֱלִיאָב בֶּן-חֵלֹן. וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו–שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת. כָּל-הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים וְאַרְבַּע-מֵאוֹת–לְצִבְאֹתָם; רִאשֹׁנָה, יִסָּעוּ.

(במדבר ב' א'-ט')

מאיר יפה מקיבוץ רמת יוחנן כותב:

"האופי והתרבות המבולגנים שלנו כעם, ממש לא מתאים לתיאור הזה. שורות ישרות, שלשות וצייתנות למפקד ולמנהיג ממש מאיתנו והלאה. אצלנו כל אחד יודע יותר טוב, כל אחד מלך או אלוהים, ואף אחד לא פראייר של אף אחד. התיאור הזה כנראה מתוכנית או משאת נפש בלתי אפשרית לאופי היהודי-ישראלי".

בכל מקרה, בקריאה חילונית, בראיה היסטורית, אפשר גם להסיק שהקטע הזה נכתב מאוחר יותר, ולא ניתן כמובן ע"י אלוהים בסיני. זאת על מנת לפאר ולהאדיר את מקומו הרוחני של המשכן בתולדות עם ישראל, ויתכן שהושפע מטקסים פרסים, יוונים או אפילו רומאים בתקופת שלטון זרים בארץ או בגלות.

על הדגל

בפסוק א' בפרק ב' להלן, נכתב "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מעורר הפסוק השאלה, מה מקום הדגל בעם באותה התקופה, ומעניין מכך, מה מקומו אצלנו?

מי שחווה את צבא ההגנה לישראל על בשרו, יודע להצביע על השימוש הנפוץ ביותר בדגל, הרמה והורדה בכל בוקר השכם. יש שיאמרו שהמעמד ראוי ומכבד, ויש שיעזו ויגידו שזה מעורר זילות וניכור, לדגל כמו גם להמנון הלאומי.

בכל אופן, הדגל הוא אחד הסמלים הראשונים שעם מאמץ עם היווצרו. על עם ישראל חוק זה לא פסח, גם אם הרבה לפני הדגלים אנחנו מזהים באותה התקופה סממנים מלכדים אחרים – עמוד האש ועמוד העשן. אבל בפרשתנו זו, ובפסוקים המתארים התלכדות העם סביב המשכן במדבר, מתלכדים דווקא אל מול דגלי השבטים.

מה חשב חוזה מדינת היהודים, הדמות העמוקה והלא-פלקטית-בהחלט שלנו, בנימין זאב הרצל, על דגלו של לאום?

"דגל מהו? כלונס שעליו כרוכה מטלית צבעונית?

לא. דגל הוא למעלה מזה. בדגל ניתן להוליך בני אדם אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת.

אפילו אל ארץ הבחירה.

למען הדגל בני אדם חיים ועליו הם נהרגים.

גדולה מזו: הדגל הוא הדבר היחיד שלמענו מוכנים ומזומנים בני אדם למות, אם אך חונכו לכך."

(הרצל במכתבו לברון הירש מ-1895).

דגל, אם כן, הוא סממן מלכד בתהליך שחרורו של עם. על ספינות המעפילים, בכיבוש אום-רשרש, בהכרזת העצמאות ועל הסיטרואן בצומת, חודש לפני וחודש אחרי יום העצמאות. אבל האם נדע לצקת לסמל הזה תוכן? האם גם אותו נשטיח ונרדד ונתנכר אליו, או נישא אותו בגאון בעת המאבקים החשובים ביותר שלנו.

את תהליך שחרורו של העם מעול שעבוד, יוביל הדגל הלאומי. עימו נישא את הדגל האדום, את דגלי תנועתנו ודגלים אחרים. אבל עלינו לזכור לקח חשוב: דגל תמיד היה, ותמיד יהיה סמל בלבד – ייצוג לתקווה ולאחדות שהיא מייצרת בנו. אך גם לסמל, כדי שלא יהיה תלוש, צריך לצקת תוכן של שחרור וגאולה.

בספירת העומר, אותה נסיים לספור השבוע, נהוג על פי המסורת לצקת תוכן לשחרור העם. בפסח יצאנו מעבדות לחירות, ובשבועות נחגוג את החירות הזו בחיבור לאדמה, לטבע ולמעשה האדם בתוכם. בין לבין, בספירה מדויקת, יש לצקת תוכן ממשי לחירות זו. לא בכדי נקבעו בזמן ספירת העומר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ויום העצמאות. על פי המחוקק דאז, ימים אלה מסמלים את התוכן שעלינו לצקת לחירותנו, בין פסח לשבועות.

מי יתן ונדע את תפקידנו גם בתקופה הזו, לצקת תכנים של חירות ושחרור, של שמחה בעמלנו ושל אהבת האדמה ופריה, במאבק בלתי פוסק לחברה צודקת, לשוויון ולשלום של אמת בארץ ישראל.

חזק ואמץ!

ירין רבן, אייר התשע"ב

מאי 2012